היה היָה פעם
לפעמים אני רוצה דווקא לברוח, ולא לחזור למקומות שכבר הייתי בהם. נראה לי שבריחה לימי הביניים היא הכי רחוק שאפשר. זה מה שעשיתי בימים האחרונים בקריאה ובהתבוננות בציורים מהתקופה ונחשפתי לכמה אוצרות מאוד מעניינים שאני שמחה לחלוק כאן.
התקופה הילכה עלי קסם שנים רבות, אף פעם לא הבנתי למה "ביניים" – בין מה למה? נכון שקראתי הסברים אבל הם לא ממש הניחו את דעתי. אולי כי כבר כשהייתי בכתה ו', כשהתחפשתי בפורים ל"מלכה אוסטרית עתיקה", נמשכתי בכבלים ל"עתיקה", ואולי כי כל פעם שהגעתי לעיר ימיביניימית באירופה, כזאת ששימרה את המראה של אז, כזאת שהתושבים בה לובשים בגדים מתאימים וקוראים לעוברים ושבים לפסטיבלים כאלה ואחרים ברוח התקופה – הרגשתי מרותקת, הרגשתי דה-ז'ה-וו, כאילו כבר הייתי כאן.
מעט מאוד נשתמר מאז עד היום. גם הערים המתקראות "ימיביניימיות" רובן משוחזרות. מה שנשתמר הן הערים המתועשות, שבתיהן היו בנויים אבן. הבתים הכפריים שרובן נבנו מעץ – מן הסתם אינם. אך יש ומקומות השומרים על אופי המקום "כמו פעם" הבתים החדשים הנבנים אבן שומרים בקנאות על הארכיטקטורה האופיינית למקום, כמו בברטאן.
מסתבר שכל מה שידעתי עד היום לוקה בחסר. בעיקר כי כל מה שידעתי היה על האצולה, האדונים, הצליינים או הכמורה. לא ידעתי דבר על מעמד האיכרים והצמיתים, ודאי לא ידעתי דבר על הנשים שלהם. כן ידעתי על מפעל העתקת הספרים שנעשתה על ידי נזירים, שאלמלא כן, הרבה מהספרים שקדמו לתקופה, לא היו שורדים אותה.
אני תמיד מתפלאת נוכח הפער הגדול בין הידע שלנו, בדרך כלל סטריאוטיפי, לבין מה שניתן לגלות אם מגרדים קצת את פני השטח. לפני כל ביקור במקום חדש אני קוראת ולומדת אותו, אבל מן הסתם הידע הכי נגיש הוא אודות כיבושים, מלחמות, מלכים ושושלות. לפעמים גם ארכיטקטורה – זו של הבתים הבנויים אבן שנשארו איתנים על מקומם או על המצודות והקתדרלות שנועדו לפאר את המעמד השליט.
מזה שנים מקובל ללמוד גם הסטוריה עממית, לצד לימוד ההסטוריה המסורתית. מכתבים אישיים של יודעי קרוא-וכתוב, למשל, הם מקורות הסטוריים, מתוך המחשבה שכשאשה שאלה את אהובה בחזית הקרב לשלומו, לדוגמא, סיפרה לו גם על מצבם של הנשארים בבית, כולל פרטים המעידים על כלל הקהילה. מתוך כך, אפשר ללמוד על סוג התזונה, סוג הגידולים, לפעמים מוצאים מתכונים שמעידים על מזון זמין שנאכל, על סוגי בדים ובגדים ששימשו אותם, על דרכי התניידות בין כפרים שונים או ארצות שונות – בקיצור – אורחות חיים של רוב האנשים, אלה שהסטוריונים מעולם לא התעניינו בהם, ציירים כמעט ולא ציירו ומשוררים כמעט ולא שרו להם שירים.
העיירה או הכפר בימי הביניים נבנו בצורה שתשרת את כלל האוכלוסייה. בכפרים כאלה שנשתמרו עד היום היטב, אפשר גם לחוש בכך. בטבורו של הכפר עומדת הכנסיה, בדרך כלל מבנה האבן היחיד בכפר. אני מניחה שכפר של איכרים בימי הביניים לא היה מאוד שונה מהכפר הזה בו נולד וגדל אבא שלי, בטרנסילבניה – אמנם הכנסייה שעומדת במרכז הכפר נבנתה בסוף המאה ה-18, אבל המודל הזה של כמה "רחובות" של בתי עץ מסביב לכנסיה העומדת במרכז הכפר לשרת את התושבים, הוא המודל.
ליד הכנסייה בדרך כלל היתה ממוקמת המאפייה ששירתה את הכפר כולו – תנור, או מתקן סגור לבישול/צלייה/אפייה הומצא הרבה אחרי ימי הביניים, כך שאת הלחם והפשטידות אפו במאפייה מרכזית. את העובדות על המאפיה הציבורית ועל העדר תנורים פרטיים אנחנו למדים בעיקר ממכתבים המספרים על קנסות שהוטלו על בעלי מאפיות שרימו בכמויות הקמח לכל ככר לחם...
גם מקלחות היו עניין ציבורי לגמרי. כנראה לא לעתים קרובות כמו שאנחנו רגילים היום, אבל כשרצו מקלחת טובה היו מגיעים לאחת ציבורית, שהיתה אולם גדול ובו מספר גדול של אמבטיות בהן התקלחו כולם עם כולם... עובדה זו למדתי מציורים בני התקופה.
נישואין של פשוטי העם היו דומים יותר, למרבה הפלא, לאופן שבו מתחתנים היום. כמעט. האצילים התחתנו מתוך אינטרסים של ממון או של פוליטיקה. העניים היו חפים מכך, ולכן התחתנו לרוב מתוך חיבה/אהבה. ההורים לא התאמצו יתר על המידה לפסול חתנים – העיקר שיהיה פה אחד פחות להאכלה. ועוד למרבית ההפתעה – על אף שהתקופה מתאפיינת בשלטון הכנסייה – לא היה מקובל בקרב העניים להתחתן בכנסייה, או ע"י כומר. הזוג שחפץ להתחתן, "קפץ" לבית העירייה כשהזדמנו לעיר הגדולה לצרכים אחרים, ככה, על הדרך. לרוב זה היה כבר עם ילד אחד או שניים על הידיים, כשהזוג כבר הבין שהם מסתדרים יחד וטוב להם. הכנסייה כמובן לא אהבה את הרעיון, אבל מסתבר שרוב האוכלוסייה באותם ימים באירופה היתה עדיין פאגנית, והאמונה במושיע השתרשה לאט לאט.
לפעמים יש רגשות עזים כלפי קירות שפוגשים. במיוחד אם הם בעיירות יפות, משומרים היטב ויש מאחוריהם סיפור טוב. החזקתי פעם בתיאוריה מהמאה ה-19 שהעולם צועד קדימה בקו ישר אל המודרניות, אל החופש ואל השיוויון. בשנים האחרונות אני נוכחת לדעת שוב ושוב עד כמה טעיתי. מה שלמדתי לאחרונה על ימי הביניים מוכיח שוב את טעותי הגדולה: בימי הביניים היה יותר חופש ממה שנהוג לחשוב, היה סדר ובמיוחד היה חזון.
לקריאה נוספת:
התחקיר שבעקבותיו כתבתי את הפוסט הזה הוביל אותי לכתיבת "השביל העולה להר", רומן הסטורי, המתרחש בימי הביניים ומתפרסם כאן בבלוג.
לחיצה על האייקון של יוטיוב יוביל אתכם למפה המשתנה של אירופה ב-3000 השנים האחרונות. ואם הגעתם עד כאן, אני מאוד אשמח לשמוע את דעתכם, גם אתכם הנושא מרתק?
