שפע
זה שכולם מתגעגעים למכלת של פעם – אין בזה שום חידוש. ישבתי כבר בכמה מעגלי חברים וכולם עם דוק של נוסטלגיה בעיניים יודעים לספר על חצי הלחם הלבן שקנו אצל המכולתניק שלהם, על שתי פרוסות גבינה צהובה – כך קראו לה, בלי ראשי תיבות מעצבנים ובלי שמות מבדלים, כי הרי היה רק בלוק גבינה אחד ממנו פרסו את הפרוסות עם הגליוטינה ההיא שהיתה לה ידית אדומה.
כולם זוכרים את הדרך למכלת, שהיתה בדרך כלל קצרה מאוד, אבל קרו בה כל כך הרבה הרפתקאות.
וצריך להבדיל בדרך כלל בין המכלת הזו ליד הבית – שאמא היתה שולחת אותנו כחלק ממשימות הבית, עם סל של פלסטיק, שם נתבקשנו ל"רשום", כלומר, אמא היתה משלמת בסוף החודש את סך כל הקניות, לבין המכלת שליד בית הספר, שם בדמי הכיס קנינו מיני ממתקים עבור עצמנו בלבד. בדרך כלל הבחירה הסתיימה בתרנגול אדום על מקל.
אבל לא שמעתי מאף אחד התרפקות על הרגע הזה שבו גילו את הסופרמרקט הראשון. את הרגע בו נגלתה האפשרות הזו לעבור בין המדפים ולבחור לבד. לבד – בלי שמישהו יתן לנו את מה שנוח לו לתת.
את אפשרות הבחירה בין האופציות הרבות – ותודו הן היו פתאום רבות מאוד לעומת המכולת הקטנה שהכרנו.
שלא לדבר על המגה סופרמרקטים שגיליתי לראשונה עם הנסיעות לחו"ל, אלה שתמיד מוקמו מחוץ לעיר, כי גם שם העדיפו להמשיך ולקנות במאפיה השכונתית ובשוק השבועי - אלה הענקיים על המעברים העצומים בגודלם כל כך, שלדעתי היו יותר גדולים מהרחוב בו גדלתי.
אף אחד לא מדבר על ההתרגשות הראשונית הזו מהאפשרות לקנות כמעט הכל תחת אותה קורת גג: חלב ליד חולצה, לחם ליד כלי בית.
ממאפייה בתוך הסופר שאופה ממש במקום את מוצריה, כמו במאפיה אמיתית, ליד איטליז נקי מצוחצח – זה האחרון היה החידוש הכי מוצלח מבחינתי!
ופתאום – החיזור הזה אחרינו הצרכנים, ההשקעה בעיצוב המוצרים והמדפים! כולנו מרגישים טוב עם זה, לא?
זו לא פרסומת לסופרמקט כלשהו. זה געגוע לראשוניות, ולמה בעצם נזכרתי פתאום באותה ראשוניות? בגלל המדפים הרייקים של השבועות האחרונים, בכל הסופרים כולם, שהזכירו לנו עד כמה אנחנו צריכים את כל המוצרים החסרים, עד כמה אנחנו לא יכולים להסתפק במועט ושבעצם רוקנו את הזכרון הזה מתוכן...
לקריאה נוספת:
מחשבות על מינימליזם - ד"ר ענת שפירא לביא בעלת "מילים שענת"
ומה יותר נחמד מלסיים עם שיר נוסטלגי:
