המצאת הכנפיים
התמזל מזלתי וצפיתי בשמיכת בטלאים של הארייט פאוורס (עליה אספר בהמשך) במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, לפני שקראתי את הספר. היות ובעת ההכנה לטיול שלי לניו אינגלנד למדתי כמה פרקים על שמיכות טלאים, יכולתי לקרוא את "המצאת הכנפיים" באור אחר. זהו ספר קשה, אך מיוחד וחשוב לקריאה.
צולם במוזיאון בוכהיים, בוואריה
“אם אינך יודעת לאן את הולכת כדאי שתדעי מהיכן באת”
“אני שבויה בגוף אבל חופשייה בראש, אמרה הנדפול לשרה, אבל את חופשיה בגוף ושבויה בראש”
בעת הכנותי לטיול השלכת שלנו בניו אינגלנד ב-2011, נתקלתי בסיפורים על שמיכות טלאים שתפרו נשות המקום, והנושא ריתק אותי עוד ועוד וחקרתי מעט את הנושא. הסתבר לי שתפירת שמיכות טלאים היתה המועדון החברתי של הנשים הלבנות, המקום של תמיכה נשית זו בזו. הן תפרו צורות גאומטריות לא קלות לתפירה, שהשתנו לפי מעמדן. מספר נשים תפרו אותה שמיכה, שפעמים רבות שימשה נדוניה, וכשחיתנו עלמה צעירה עם גבר, לעיתים מבוגר ממנה בהרבה, קרוב לודאי אלמן מטופל בילדים, תפרו את הנדוניה, פרמו ותפרו שוב ובכך האריכו את תקופת האירוסין ודחו את הקץ הבלתי נמנע.
נשים שחורות, לעומת זאת, שפחות וחופשיות, מצאו בתפירת שמיכות הטלאים אפיק לביטוי עצמי. מאחר ולא ידעו קרוא וכתוב, סיפרו את סיפור חייהן בחתיכות הבד הגזורות שחיברו לריבועים בדיוק כמו קומיקס – ריבוע אחד הוא המשך כרונולוגי של הריבוע הקודם.
גם השמיכות של הנשים הלבנות וגם של הנשים השחורות, היוו אבן דרך בבוא ההסטוריונים ללמוד את התקופה, כיוון שבעוניין, מילאו את השמיכות מכל הבא ליד – נוצות של עופות, מוך וטחב מן היער אבל גם עיתוני התקופה ומכתבים שנשלחו מהמשפחה באירופה, וכך שמיכות שנמצאו בעליות גג, מתפוררות, סיפרו את סיפורן האילם.
Harriet Powers, Pictorial quilt, Mixed Media. 1898
הארייט פאוורס היתה שיפחה שחורה בדרום האכזר. שתי שמיכות סיפור יפיפיות שלה נותרו – האחת, מוצגת בוושינגטון והשנייה במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון. התמזל מזלי ויכולתי לראות את השמיכה המופלאה (בתמונה שצילמתי למעלה) בבוסטון (היא מוצגת לעתים נדירות מחמת מצבה העגום) ומסתבר שארבע שנים קודם לכן, ראתה סו מונק קיד, מחברת “המצאת הכנפיים” את השמיכה השנייה של הרייט פאוורס בוושינגטון, וזו היוותה השראה לכתיבת הספר הנפלא הזה על תקופת העבדות בדרום ארה”ב, בתחילת המאה ה-19. סיפור השמיכה שזור לאורך כל הסיפור ומהווה מעיין לייטמוטיב שלו.
norman rockwell new kids in the neighborhood
הסיפור הוא אודות שרה גרימקה ואנג’לינה גרימקה - שתי אחיות לבנות, שהיו מתנגדות עבדות אקטיביות ובין המנסחות הראשונות של טקסטים בעד שיוויון לנשים, ועל אף היותן דמויות אמיתיות, הרומן ברובו מומצא, כך מעידה הסופרת בסוף הסיפור. ובעיקר הומצאה דמותה של השפחה השחורה, הנדפול (הטי) שבכתבים ההסטוריים רק מאוזכר שמה.
הספר כתוב מנקודת מבט מאוד נשית הגם שאינו נוטף רוך, מציג נשים אכזריות לא פחות מגברים, וגברים דוגלי שיוויון לא פחות מנשים. טכניקת הכתיבה מאוד מעניינת. פרקי הספר מחולקים שווה בשווה – פרק לשרה ופרק להנדפול, ארוגים בזה אחר זה, והם שווים בפני הסיפור. הסיפור מתחיל כששרה והנדפול הן בנות 11 ועל כן מסופר כמעט בשפת ילדים, שפת הסיפור מתבגרת יחד איתן עד סופו של הספר. הוא שזור ביטויים יפים שמעלים ערגה, משפטים יפים שאפשר למסגר אל מול העיניים ולהתנהל לאורם יום יום מעתה והלאה.
למרות שהוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, לאורך כל הקריאה ראיתי לנגד עיניי את הקישור למציאות העכשווית, שאולי לא שובה עבדים, לא מענה אותם בעינויים האכזריים השזורים בסיפור, אבל כן מערבת ציות דתי בהחלטות מדיניות, אין עדיין שיוויון מלא לנשים, יש יותר אנשים לא חופשיים בעולם מאלה שכן, ויש לא מעט אנשים בעולם שרואים באנשים בעלי צבע עור שונה לא אנשים, יש הרבה מאוד אנשים ונשים שזקוקים וזקוקות לכנפיים.
"הטרייל השחור" - הרחוב בו התגוררו השחורים החופשיים בבוסטון
הסיפור כתוב היטב, מותח, מתאר נקודות מבט שונות של סוגיית העבדות הכה קשה להבנה, פותח צוהר לעולמם ואמנותם של העבדים ושל בעליהם, שזור ריחות פרחים, מאכלים, תיאורי השמלות המפוארות של הדרום העשיר – ממליצה מאוד!
המצאת הכנפיים | סו מונק קיד | תרגום: קטיה בנוביץ’ | הוצאת כנרת
לקריאה נוספת:
על האחיות גרימקה בבלוג של גאיה פולת
