מאה שנים של בדידות | מקונדו שלי
גבריאל גרסיה מארקס | הוצאת עם עובד
יותר משליש מאה שאני מכירה את "מאה שנים של בדידות", של גבריאל גרסיה מרקס. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי נערה. המורה לספרות שם את הספר בידי והתנבא שהספר הזה יוכר כספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם והוא צדק. מאז קראתי אותו מספר פעמים. הוא היה עבורי מקום קסום לשוב אליו ובכל פעם הוא נקרא כספר אחר. לא הכתוב השתנה. אני השתניתי עם השנים.
אין ספק שהספר הזה הוא אחת התחנות החשובות בחיי היות והשפעתו עלי היתה רבה. תמיד למדתי ממנו משהו, תמיד נסך בי חיוך של הנאה מהכתיבה המופלאה, הגם מתורגמת. כך זכרתי אותו ולכן החלטתי לקוראו שוב לאחרונה, מאוד רציתי את התחושה הזו עלי, עכשיו ומיד, הרי אין כמו ספר טוב שישנה מצב רוח עכור.
אלא שמשהו אחר קרה בקריאה הזו, האחרונה. הפנטזיה נעלמה והעצב תפס את מקומה. העונג היה לאחר. הספר הפך למקום שציפורים אינן מצייצות בו.
כיוון שזכרתי קטעים שלמים (זה לא קורה לי בדרך כלל) וזכרתי לאן הם מובילים ומהו אקורד הסיום, הזמן של הסיפור התכנס לתוך עצמו וגרם למילים ולמשפטים להשתנות עבורי, לספר לי סיפור חדש, עצוב ומלא תובנות כמו של זקני השבט, כאלה שעברו דבר או שניים בחיים.
חשבתי תוך כדי קריאה על כך שצריך אדם שיהיו לו שנות חיים מספיקות על מנת שיוכל לשחק בזמנים כאילו היו פלסטלינה, על כך שכשהייתי נערה הוקסמתי מהזמן העומד לרשותי ואילו בגילי היום אני יכולה גם להביט אחורה וגם קדימה – בדיוק כמו הדמויות העל-זמניות של מקונדו. אהבתי את נקודת המבט החדשה.
מקונדו, העיירה המדומיינת בה גרה משפחת בואנדיה שבמרכז הסיפור, היתה המקום הכי מופלא עלי אדמות בעיניי כשקראתי את הספר לראשונה. את מקונדו כפי שדמיינתי אז, לא אוכל כנראה אף פעם לשכוח, גם כשתבוא השכחה. חיפשתי אותה או את עקבותיה אין ספור פעמים בכל מיני חלקי עולם אליהם הגעתי. אני יכולה ממש למקם את עצמי באותן עיירות וכפרים אליהן הגענו, בהם ידעתי מיד עת חצינו את שער הכניסה שהגעתי למקונדו שלי.
רחובות עתיקים, פיסת ים בסופם, צמחי תבלין בפטיו או בעציץ, ריח ורדים באוויר, זקנים בפתחי הבתים ובעיקר שווקי פשפשים היו עבורי שלטי הכוונה למקונדו. לא פעם שאלתי את עצמי מי מהם הובא מהעיר הבדויה בקצה העולם? מי מבין כל החפצים הללו נדדו עם הצוענים שהציגו לראווה פלאי עולם כמו מגנטים, זכוכית מגדלת או צילומי דגרית?
חנויות ספרים שריח הזמן עומד בהם, לא חמקו אף הם מאותו משחק, ולא פעם עמדתי בחנות כזו והרגשתי את משב הרוח הבא מחנות הספרים המגובבת של החכם הקטלוני המכילה את כל ידע העולם באי סדר מופתי – רק צריך לחפש, הכל שם והכל אפשר לדעת.
דמויות מקונדו קמו לתחייה כנגד עיניי בקריאה זו, כשבויות בסוף הידוע מראש, זה שכתוב על הגווילים של מלכיאדס והם לא ידעו לפענח על אף שניסו, נעצבתי על המילים הארכאיות בתרגום העברי (ישעיהו אוסטרידן תירגם) שאיבדתי מזמן. את משמעות חלקן ניחשתי, עם אחרות התווכחתי ובעיקר הן לא ניגנו עוד לפני שום מנגינה. מה קרה לי בכל השנים האלה? באיזה חדר נעול השארתי את כל אותן מילים גדולות? פעם, שמות הדמויות של מקונדו ושמות המקומות עליהם דיברו, הדרך האגדית שחוזה ארקדיו בואנדיה ניסה לפלס, בדיוק באמצעות אותן מילים, היו באוזני מוזיקה מעולם רחוק, מארצות שלא אגיע אליהן לעולם, אולי כי חששתי למוטט את מושא ההשראה של גבריאל גרסייה מרקס ולגלות את ארציותו ואולי כי זה רחוק מדי להגיע לסוף העולם. לא פעם עת הקשבתי לקול הגדול של מרסדרס סוסה או לצלילי הרוק הלטיני של סנטנה או ל"בואנה ויסטה סושיאל קלאב", עצמתי עיניים והייתי שם, במקונדו, בהילולות של אאורליאנו השני, בנגינת האקורדיון העייף שלו.
יש סיבה לחשש הזה. אין לי ספק, גם בלא שבדקתי, שכל הסיפורים הפוליטיים של חברת הבננות, והמלחמות המיותרות של הקולונל אאורליאנו בואנדיה הם סיפורים אמיתיים של קולומביה, בה גדל מרקס. אין לי ספק - כי הרי ממרום גילי אני יודעת שהמציאות עולה על כל דמיון, ושכל האינטריגות והשחיתות וההרג ההמוני, כל אלה יש להם מקבילות במציאות שלנו באכזריות רבה יותר מאשר בסיפורים מומצאים וספרים כאלה נצחיים שתפקידם לעורר בלב הקוראים שאט הנפש מהם, והלוואי שיותר אנשים ידעו לעשות את ההקשר וההקבלה למציאות שלהם כדי שכל אלה לא יתקיימו יותר.
ולסיום, אני רוצה לבכות את אובדן הקסם, את הבינה שהתנחלה בי שאינה מאפשרת לי לראות את השלמות של רמדיוס היפה, להאמין שיש אנשים שחיים מאה שנים אחרי מותם, או אנשים שיכולים להיות בו בזמן בכמה מקומות בעולם ולדעת שיש נשים שמובילות את בעליהן ברצועה של משי, שהרי בקריאה הזו אני נוטה לראות בכל אלה אלגוריה לחיים שלנו, להבין את המיקבלות המציאותיות לכל אלה, ולדעת שהדמויות אורגות סיפור שהוא מאוויים יותר מאשר דמיון, ראי למציאות יותר מאשר נבואה, ואני רק תוהה כיצד ארגיש כשאקרא את הספר המופלא הזה בעוד עשרים שנה.
וכדי להמתיק את כל העצב הזה, ואולי כדי ליפול שבי בקסם של היבשת הלטינית, פיתחו רמקולים, הישענו לאחור או תינעלו נעלי ריקוד ובואו להאוונה של "בואנה ויסטה סושיל קלאב" - עולם נעלם של מוזיקה נפלאה.
