הבשורה על פי יהודה
אני ניגשת בדחילו וברחימו לכתיבת הסקירה על “הבשורה על-פי יהודה” של עמוס עוז. אפילו מקפידה על המקף באמצע. מיהו בוגד? זו השאלה בה עוסק ספר אידיאולוגי זה, שהוא לא קל לקריאה. בגלל הנושא שלו, בגלל הדמויות הקשות, בגלל השפה שהיא מדוייקת לשנים המתוארות בסיפור ובעיקר בגלל הסוף שלו שהותיר אותי עם פה פעור, צמא, מחכה לביאור. לכן, כמו שהשתהתי בקריאת הספר, והקפדתי לקרוא אותו טיפין טיפין על מנת שלא ייגמר מהר העונג, כך לקחתי לי זמן לעיכול ורק אז העליתי את מילותי הראשונות על כתב.
יש כאן סיפור בתוך סיפור, וככל שאני חושבת על כך יותר, אולי מסתתרים עוד כמה סיפורים בפנים. הקריאה מאתגרת, ואם לא הייתי מתענגת על יפי השפה הכתובה, על טכניקת הכתיבה המיוחדת של עוז, על יפי התאורים המדוייקים, אני לא בטוחה שהייתי מתעניינת בימים אלה דווקא בגורלו של ישו, או של יהודה איש קריות.
כמו ב”סיפור על אהבה וחושך” הנפלא, גם כאן מרבה עמוס עוז בתיאורי ירושלים כפי שהיתה בשנים המדוברות בסיפור. עיקר זירת ההתרחשות היא בבית בקצה סמטת הרב אלבז, בחדריו השונים המתוארים בפירוט רב ובמבט אל החצר הירושלמית של הבית, עם בור המים ש”הציל אותם” במצור במלחמה. הספר מתחיל בתאור מדוייק של פנים הדירות הירושלמיות של שנת 69. איך אני יודעת שהתיאור מדויק? כי גם באמצע שנות ה-70, הן נראו כך גם בשאר חלקי הארץ, עם אותם הספרים על המדפים, עם תרמיל הפגז והקוצים היבשים בפנים לנוי, ועם כדור האה-פה-צה להורדת החום.
סיפור המסגרת הוא אודות שמואל אש, בחור גמלוני, אסמתי, סוציאליסט ורגשן עד דמעות, לא אוהב שיראו את רגשנותו. הוא חוקר את יחס היהודים לישו, ובגלל זה לכאורה פרקים שלמים מספרים את סיפורו ואת סיפור יהודה איש קריות, זה האיש ששמו הפך למקבילה לבגידה. עמוס עוז מציע פרשנות מאוד מעניינת למעשה הבגידה שלו, ואני מודה שהפרשנות הזו אינה משה מעמי מרגע שקראתיה.
ברור לחלוטין שהספר הזה, אודות שנותיה הראשונות של המדינה, על מלחמת 48 ואופן התנהלותה, על רעיון אחר לדרך הקמתה של המדינה שלא ידענו עליו עד כה, לא היה נכתב אלמלא היה אלגוריה לקורות אותנו היום, אלא שאני לא יכולה לדייק במקבילות, לא יכולה לבנות את המשוואה האולטימטיבית, אני מוצאת שהלכנו כברת דרך כל כך ארוכה מאז 1948, שאני בטוחה שלא זה הנושא החשוב היום לפתרון המציאות הכל כך מורכבת שלנו, אלא אם הבגידה אודותיה מדבר עוז, היא בגידת המדינה של היום ברעיון שעמד מאחורי הקמתה. ואם כן, אז יש להקשיב לפולמוס הנפרש לאורך כל עמודי הספר – מצד אחד בין מעסיקו של שלום אש, גרשום ולד, שהוא בן דמותו הכמעט מדוייקת של פרופ’ ישעיהו לייבוביץ’, מעיין מטיף בשער, כמוהו גם הוא עוסק בהתפלמסות עם שאלתיאל אברבנאל, דרך שיחותיו עם שמואל אש, דמות בסיפור המכונה “הבוגד”. אלה הם העיקרים בעיניי. חוץ מהם נשזרות דמויות נוספות שעוזרות לספר את סיפור המסגרת, כמו עתליה שהיא בעלת הבית בקצה ירושלים, האלמנה בה מתאהב שמואל אש, ואין לי ספק שכל אחד מהם בנוי כדי לתאר עוד פן במדינה של היום.
מדי פעם, באמצע הקריאה, ניגשתי לבדוק האם אמת או בדיה. האם היה איש ושמו שאלתיאל אברבנאל, שכן הוא מופיע לצד בן גוריון האמיתי, האם בשנת 59 היה כבר נייר כסף (מסתבר שכן) והאם אכן קיימת סמטת הרב אלבז בירושלים? (גוגל מצא) עד כדי כך יש תחושה של קריאה בספר הסטורי, אלא שספר זה נכתב כנראה כדי לשרת מטרה של הסופר, כדי לעורר מחדש שאלות רדומות, כדי לאמת אותן אל פני המציאות, והספר (זהירות ספויילר) מסתיים בשאלה.
אני ממליצה בחום לקרוא, וליהנות. את התמונות כאן צילמתי בחצרות ירושלמיות.
הבשורה על-פי יהודה | עמוס עוז | הוצאת כתר
