יורגוס ודימיטרה - מצובו
פגשנו את יורגוס ודימיטרה במלון שלהם archontiko metsovou hotel במצובו, יוון. חיפשנו מלון לשמונה ימים בו נוכל לשלב מנוחה עם טיולי כוכב ומצאנו מלון משפחתי חם, נעים ומפנק. מצובו היא עיירה קטנה, שנמצאת באמצע הרי מחוז איפירוס, רוב תושביה עוסקים בדרך זו או אחרת בתיירות. אנשים פשוטים שמגדלים ומכינים את האוכל שלהם בחצר ביתם, גאים בתוצרת שלהם.
טיילנו ובעיקר נחנו אל מול יפי ההרים, אכלנו טוב בטברנות, בקונדיטוריות ובבתי הקפה של מצובו ובעיקר שוחחנו הרבה עם שני בני הזוג. התעניינו בחייהם והם בחיינו, גילינו שרב המשותף על השונה. ביקשתי וקיבלתי רשות לארח אותם באוספת אוצרות.
פיתחו רמקולים, התרווחו והצטרפו למוזיקה של יורגוס קצרוס, שליוותה אותנו כל בוקר בחדר האוכל.
יורגוס ודימיטרה - שני לוקל-פטריוטים שנולדו במצובו ובה הם חיים כל חייהם, כמעט ולא יוצאים מהמקום. ההר עליו הם גרים, הוא חלק מההרים היפים ביותר בעיניהם – הם מדגישים כל הזמן את גובהם (1200 מ') ואת מזג האוויר הנוח. למצובו הסטוריה ארוכת שנים, כך סיפרו "אולי אלף או אלף וחמש מאות שנים ואולי יותר" והיא המקום הכי קסום בעיניהם.
"איך היה היום שלכם"? הם שואלים אותנו בסוף כל יום טיול, כשאנחנו חוזרים למלון ואנחנו מספרים להם, משתפים אותם בהנאות ובגילויים שלנו. יום אחד סיפרנו להם על יפי הארחטוס - נהר שעובר בשמורת הטבע צומרקה, על צבעי האמרלד שלו, על קסם היער שלידו ועל ריבוי המים "הוא נובע מכאן, ממצובו" הם אומרים, מספרים לנו שמההר של מצובו נובעים מעיינות המזינים את כל נהרות האזור. ביום אחר אנחנו מספרים להם על מראה מעתיק הנשימה של הרים שראינו כשנסענו לכפרי זגוריה "הם יותר נמוכים מההרים שלנו" הם אומרים. לוקל פטריוטים, אמרנו?
ארוחת הבוקר העשירה המוגשת לנו מדי בוקר חושפת אותנו כל יום בפני מאכל מסורתי אחר, מעשה ידיה המוכשרות של דימיטרה והיא מספרת לנו על כך שהיא אופה כל יום את הלחם שלהם והפשטידות בדיוק כפי שאמה לימדה אותה – יותר קמח לבן וקצת קמח צהוב שאופייני למקום. "כבר לא אופים לחמים כאלה במאפיות" היא אומרת ואכן הלחם שלה טעים בהרבה מאלה המוגשים בטברנות.
אנחנו שואלים על בעיות הכלכלה של יוון - הם שמחים בחלקם, שיש להם עבודה בימים טרופים אלה, מספר לנו יורגוס, "יש לנו שלוש בנות לגדל, צריך לפרנס אותן וצריך לעשות זאת כשאנחנו צוחקים ושמחים". כל העיירה נראית בעיננו מאוכלסת באנשים שמחים. לא צוהלים – אבל שמחים.
יורגוס מתעניין באורחות חיינו, במקצועות שלנו. הוא מאוד מנומס, בעל חוש הומור. נראה שהוא שמח לשיחות האלה לפחות כמונו. למה דווקא מלון? אנחנו שואלים, כשהם מספרים לנו עד כמה נעלבו כשכינו את היוונים בתקשורת "עצלנים" – "אנחנו עובדים מאוד קשה, המון שעות ביום, אבל את הקפה שלנו אנחנו אוהבים לשתות בככר, בחוץ, יחד עם כולם, זאת צורת החיים שלנו" אומרת דימיטרה. יורגוס מספר לנו שהוא יושב ליד שולחן הקבלה מהבוקר ועד אחת בלילה. כך הוא למד בבית – הוא דור שלישי למשפחת מלונאים, למד תיירות באוניברסיטה והוא שמח בחלקו – זה עולמו והוא נהנה.
הוא יוצא מגידרו כדי שיהיה לנו נעים אצלו "כל מה שתרצו תבקשו" הוא אומר, ואנחנו מבקשים עוד ועוד סיפורים והם נענים בשמחה.
דימיטרה מספרת לנו שהם דוברי שלוש שפות: יוונית, אנגלית ווולאכית – אנשי מצובו הם בעצם וולאכים במקור והשפה מאוד מזכירה בניגון שלה איטלקית. היא מדברת איתנו על היות העולם כפר גלובלי קטן, או בשפה שלה "שכונה אחת" ולכן חשוב לה כל כך לשמור על המסורת ולהניא את ילדותיה מלנהוג במנהג החדש של שאר הילדים הכותבים "גריגליש", שזה יוונית כתובה באותיות לטיניות.
חשוב להם ליורגוס ולדימיטרה שנחשוב טוב על העיירה שלהם ואנחנו - מאוהבים בה. הרחובות שלה מטופחים ונקיים. הם מספרים לנו על הנהר העובר למרגלות ההר "רק נחל" ואנחנו יורדים ונהנים.
ביום האחרון שלנו במלון, הם מאיצים בנו להשתתף בטקס סיום יום שישי הטוב "זה מאוד יפה וזה מסורתי" אומרת לנו דימיטרה, כמו שהיא אומרת על הלחם והמאפים הנפלאים שלה. ואכן הלכנו. הטקס מתחיל עם רדת החשכה, כל חמשת אלפים התושבים של מצובו מתאספים בכיכר המרכזית ובחצר הכנסיה, כל אחד מהם מחזיק נר דקיק וארוך שיספיק לכל משך הטקס. מהכנסיה יוצאת תהלוכה העוברת בכל רחובות העיר היורדים עד למרגלות ההר, בראשה כיתת בנים הלבושים בבגדי כנסיה - מחזיקים נרות גדולים יותר, הם מחונכים ומתנהגים למופת, אחריהם הולכים נושאי ארון מקושט כתר פרחים כשהם לבושים בבגדים מסורתיים. אנחנו עוזבים את התהלוכה ליד המלון שלנו. בקיץ, מספרים יורגוס ודימיטריה, יש הרבה חגיגות במצובו ובכל יום ראשון התושבים רוקדים בככר העיר ריקודים מסורתיים.
למחרת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר החגיגית במיוחד לרגל איסטר, אנחנו נפרדים מיורגוס ודימיטרה בחיבוקים ונשיקות – "תבואו אלינו שוב" הם מבקשים. "אולי עם צבעי הסתיו" אנחנו אומרים.
היה מאוד נעים לבלות זמן רב במקום אחד לא גדול. מוכר הגבינות כבר הכיר אותנו והציע כל יום גבינה אחרת, מוכר הלחם פרס לנו את הלחם כדי שיהיה לנו קל (אין פורס חשמלי) והתענגנו על השוק של יום חמישי ושבת בו אנשים מוכרים את מה שהם מגדלים בגינה שלהם ומכינים במטבח ביתם.
לא מעט קוראים אהבו את מצובו מהפוסט הזה, ונסעו בעקבותנו. יעל ברזילי אף חזרה לספר באוספת אוצרות.
