יהודים ומילים
יהודים ומילים, הספר שכתבו עמוס עוז ובתו פניה-עוז זלצברגר, הוא ספר הגות מרתק וחשוב מאין כמוהו בעיניי. כתוב בחוש הומור יפה, מנקודת מבט מאוד עכשווית, משובץ סיפורים ושירים, פורס בפני הקוראים את המחלוקות בין הסופרים כמו גם את ההסכמות.
אהבתי מאוד את פתח הדבר, שמספר על השיחות הבין-דוריות, הויכוחים המשפחתיים, זה החזיר אותי לשולחן המשפחתי שלנו, “כדי להשאר משפחה יהודית, הסתמכה המשפחה היהודית בהכרח על מילים. לא סתם מילים, אלא מילים שמקורן בספרים”, אבל בעיקר אהבתי את העובדה שהספר החזיר אותי שנים אחורה, לימים בהם היה מותר להתעמק בתנ”ך בדרך חילונית, בחסות משרד החינוך ובחסות הארכיאולוגיה שהתאמצה להוכיח את זיקתנו לארץ אבות באמצעותה, היה מותר לדבר על הסופר או הסופרים המקראיים, להטיל ספק, להתפלפל ולהתווכח, לשאול ולראות בתנ”ך יופי, ודעתנו נחשבה לטובה כדעתם של גדולי הפרשנים. “גם אם אף אחת מהדמויות התנכיות לא היתה במציאות, החשיבות שלהן שהן נחקקו בתודעתנו, ושאנחנו זוכרים אותם כקולקטיב."
הרבה גילויים גיליתי תוך כדי קריאה. זהו ספר שנועד לכל מי שאוהב/ת את המילה העברית. “כל מי שאוהב מילים הרי יודע שהמילונים אינם מספרים את כל הסיפור כולו.“ הרבה פלפול יש בספר על מילים, על יהודים ועל בכלל וגם על מילים עבריות ועל הקשר שלהן ליהודים. “מכל השגיה של התנועה הציונית, העברית היא ההישג היצירתי ביותר, הדיאלוגי ביותר, הגלובלי ביותר – וגם הפחות שנוי במחלוקת.”
בראשית היה הספר “מתי ואיך הומצא העם היהודי” של פרופ’ שלמה זנד. הוא היה בצאתו בשנת 2008 – מהפכני, ואם ניתן לתמצת אותו לכדי משפט אחד, הוא טוען שאין דבר כזה “עם יהודי”. על אף שפרופ’ זנד טען שקיבץ בספרו תאוריות של אחרים, עצם קיבוצם יחד תחת הכותרת שנתן להם עוררו עליו חמתם של אחרים. אני, יש לומר, ראיתי בדבריו ממש, לעומת זאת עוז ועוז-זלצברגר חושבים אחרת. הם – קיבצו את מחשבותיהם כפי שהתבטאו בשיחותיהם, אחרי קריאה מעמיקה ברשימת ספרים מאוד מרשימה המובאת בסוף, בספר הזה שלפנינו. עיקר טענתם היא שהיהודים הם עם בזכות שפתו, שהיהודים שהעדיפו את החיים על פני קידוש השם הם אלה שהבטיחו את המשכיותו של העם, שכן הם העמידו צאצאים שידעו את שפתו, שכבר בגיל המופלג – 3 – לימדו אותם בכל תפוצותיהם, מילים בעברית גם אם היא לא היתה שפת החולין שלהם, שהפלא של היום בו מוזיקאים ישראלים צעירים מלחינים טקסטים עבריים שנכתבו בימי הביניים, או אלפי שנים לפני הספירה הנוצרית היא הנותנת המשכיות. הם משבחים את הציווי המופלא “והגדת לבנך” ויורדים לעומקו, בפרקים האחרים מדברים על גיבורות יהודיות (זה פרק מאלף בעיניי), על הרציפות, על זמן ואל-זמניות ועל השאלה החשובה האם ליהודים נחוצה יהדות. למדתי דברים חדשים. חזרתי לקרוא פסוקים בתנ”ך אחרי הרבה שנים שלא עשיתי זאת, רק כי המחברים שלחו אותי לבדוק אותם.
הספר כתוב בחוש הומור יפה, מנקודת מבט מאוד עכשווית, מחוברת למציאות שמחוץ לספר (למאורעות השעה, לאינטרנט), משובץ סיפורים ושירים, פורס בפני הקוראים את המחלוקות בין הסופרים כמו גם את ההסכמות.
אי אפשר להתעלם מעטיפת הספר, כמו אומרת – דעו מי הגדול ומי הקטנה. אחרי עמודים מספר, פיתחתי מיומנות לדעת מי כותב אילו שורות ומי כותבת את השורות האחרות. זה היה משעשע.
מאוד ממליצה לקרוא את הספר, מאוד ממליצה לפתוח בויכוחים משפחתיים בינדוריים בעקבות הנאמר בו.
הספר נכתב במקורו באנגלית ותורגם נהדר ע”י ברוריה בן-ברוך.
יהודים ומילים | עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר | הוצאת כתר
בתמונות בפוסט הזה מצולמים ספרים יהודיים מימי הביניים, אותם צילמתי במוזיאון ליהדות גרמניה, בברלין ובספריה הלאומית בוינה.
את הפוסט הזה אני מקדישה למורי בתיכון: המורה ברוריה קלדרון, שידעה לגרום לנו, תלמידיה לאהוב את התנ”ך בדרך חוקרת ושואלת, ולמורה ציון בן כנען, שלימד אותנו ספרות ואהבת הספרות אבל גם פילוסופיה ושיחות על אקטואליה היו חשובות בעיניו מכל אלה, ולמורה מיכאל אקוטנוס, אצלו למדתי שיעורי קולנוע אבל בעיקר שיעורים על מהות החיים ולמורה מנחם שלף שהתעקש ללמד היסטוריה לא רק מספרי משרד החינוך ובכך לימד אותנו מהו פלוראליזם.
