יערות
מרגע שראיתי את העצים הבוערים על מרקע הטלוויזיה, בשריפה הגדולה שהשתוללה בארץ, רציתי רק לספר סיפורי יער, רציתי שיכבו מהר את האש שפרצה בעוד ועוד מקומות. חשתי מועקה כבדה על כל האנשים שנותרו ללא בתיהם ועצב בלתי נגמר על העצים הרבים ששוב אינם.
עצים, לימדו אותנו מגיל צעיר, הם משהו שצריך להאבק על קיומו. עצים, סיפרו לנו הם חלק מסיפור הציונות שאלמלא שתלנו ותיחזקנו ועישבנו – הם לא היו כאן כנראה בודאי לא במצבורים גדולים כמו שאנחנו מכירים ולכן, כבר מגיל גן הילדים, כל שנה בטו' בשבט הובילו אותנו שורות שורות, מסודרים זוגות של ילדים קטנים לשתול עוד חורשת אורנים ועוד אחת.
חורשה הסבירה לנו פעם המורה מירה, התמירה והיפה, חורשה היא היער של ארץ ישראל. בשבוע בו נשרפו לנו כל כך הרבה עצים שהציתו בלהבות כל כך הרבה בתים, אני בוכה.
היערות הראשונים שפגשתי כשהייתי ילדה, היו אלו בסיפורים של סבתא שלי בשבתות בבוקר במיטה המפנקת שלה שכוסתה בשמיכת ריבועים, כזו שאם ממש אתמיד בסריגה, תהיה לי גם בקרוב. היערות האלו היו אפופי מסתורין, בעיקר בגלל מילים מכושפות שנכנסו למעבה היער יחד עם המכשפות והפייות ולכן היוו פתח לדימיון שהפליג רחוק, וכשפגשתי את המראות האלה ממש במציאות כעבור שנים רבות, התחושה הראשונה היתה פליאה, כי איך יתכן שהדמיונות קמו והיו למציאות?
בסיורים של החברה להגנת הטבע אליהם הצטרפנו לא אחת ביער כזה או אחר, לגמרי בארץ, למדנו את ההבדל בין חורשה לבין יער והבנו שיש כאלה וגם כאלה בארץ. בכל מקרה, היערות "הכי סבוכים" בארץ לא דמו ליערות ההם של הסיפורים, של העצים המיתמרים גבוה ומסתירים את עין השמש, שניתן ללכת בהם לאיבוד - אלא אם כן מפזרים סימני דרך תוך כדי הליכה.
אחד היערות האמיתיים הראשונים שפגשתי היה בשולי עיירה קטנה באוסטריה בשם הינטרגלם. הוא השתרע על שטח עצום ממש אחרי מרבצי המרעה בו טבעו כמעט, ילדי הקטנים בעשב הגבוה, כשרצו וקפצו משמחת החופש. לא היה ולא יהיה לונה פארק בעולם שישווה בהנאה שהוא מפיק, לאותו בוקר שמח באחו של הינטרגלם. שם לימדתי את בכורתי לקטוף פרחים על מנת ליבשם בין דפי ספר, שם פגשתי לראשונה פרחי "זכריני" אותם הכרתי מהמפות הרקומות של סבתי. אם אחפש היטב בין דפי הספרים אני בטוחה שאמצא את אותם פרחים מיובשים.
ביער ההוא מסתבר, חשבו היערנים על דרך לחבבו על ילדי הכפר, ודיללו את אוכלוסיית העצים, גם כדי להעניק מרווח לקרני השמש לחמם את שביל ההליכה וגם כדי ליצור שביל משחקים מיוחד: את גדמי העצים גילפו לצורות שונות שהיוו עבור הילדים גן שעשועים.
מאז טיילנו בהרבה יערות. מכל היערות שאהבתי, והרבים רבים שצילמתי, אהבתי בעיקר את אלה שלאור זריחת הבוקר קרני שמש בודדות חודרות אל בין העצים, או אלה שעוטפים אגם תכול וצלול שמבצבץ בין הגזעים הצפופים - יער העומד בשלכת וצבעיו עוטפים בחום את המטיילים בהם הוא אחד מהיפים ביותר.
היער ששבר את כל שיאי ההתרגשות שלנו היה ה"קתידרל גרוב" - יער הגשם של האי ונקובר בקנדה. ביער צומחים מזה מאות שנים עצי אשוח דוגלס (זה שמם) ענקיים בגודלם ולמרות שרוב השנה יורד שם גשם, מאוד ממליצה לטייל בינהם, לחוש את האפסיות מול גודלם הענק.
יער הוא החושך והקרירות שהעצים משרים, השרכים שצומחים למרגלות העצים והאזוב שמטפס על הגזעים, יער הוא הפטריות הצומחות אחרי הגשם – האורניות שמעולם לא למדתי לזהות והאדומות האלה עם הכתמים הלבנים מהאגדות שאני חולמת לפגוש ולצלם, יער הוא חיות קטנות שמגיחות מאחורי העצים או גדולות כמו דובים ואיילים שכבר פגשתי.
לא פעם שאלתי את עצמי איך התחושה לגור ממש בתוך היער? בעיקר תהיתי כשטיילתי ביערות עבותים מרוחקים מכל מקום יישוב, שמידי פעם נטעו בין העצים בתים יחידים. מצד אחד זה ממש היה רומנטי בעיניי, מצד שני הבנתי שהחיים האלה חייבים להיות ממש בודדים. לא מעט מקומות יישוב בארץ הוקמו "כאילו" בתוך היער – או בשוליו, חלקים גדולים מהם נשרפו בשריפה הגדולה האחרונה.
את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לחברתי אורה גזית - ביתה שנשרף בשריפה האחרונה, עמד בשולי היער שעל הכרמל בחיפה. אורה היא צלמת מופלאה, ותפשה בעדשה שלה לא מעט מהיופי והמסתורין של היערות והתמונה למטה היא רק אחת מהן. אורה היא בעלת הבלוג היפייפיה "חלומות שמורים" וזה הפוסט המרגש שכתבה בעקבות השריפה ששרפה את ביתה. "דיל מטורף ליער השחור"
לסיום, פיתחו רמקולים ליער נורווגי, השיר הכי מתבקש מהנושא:
