המראות ונחיתות
יש הטוענים שנתב"ג הוא הנוף היפה בארץ, בעיניי זה היה נכון פעם. כששדה התעופה שלנו היה קטן, צפוף והיתה לו הילה של מועדון קטן וקשה להשגה, כשעוד קראו לו שדה התעופה לוד (למרות שהשם הוחלף ב77', לקח הרבה זמן עד שהשם החדש השתרש).
שם, בטרמינל היחיד, היו טקסים ברורים של מלווים מול נוסעים, של ליווי כל המשפחה את הנוסעים בדרך למדרגות העולות לקומה שהיתה אקסטריטוריה, לימבו, אינטרקונטיננטליה, שריח הבשמים נישא בחלל הסגור שלה ומנגד, של כל החמולה שבאה לאסוף את הנוסעים החוזרים – טקסים שלא התרחשו באף שדה תעופה אחר, לא בקנה המידה שלנו. כנראה.
חיכינו לרגע הזה שנשאר לבד, בדיוטי פרי. שם למעלה, כבר התנתקנו מהקרקע, ממלאים מיצוות קנייה, שלא היתה עניין של חסכון בכסף כי המוצרים היו פטורים ממכס, אלא התחככות בזוהר של עזיבת המדינה הנצורה.
כמה הייתי רוצה לחזור לימים התמימים ההם, מלאי הרגשת בטחון מושלמת, מרגע שדלתות הזכוכית נסגרו מאחורי, בין אם בלוד או בפריז או בלונדון – ידעתי שכל האנשים התקבצו בשדות התעופה למטרה אחת בלבד והיא זמן נעים עד לעלייה למטוס, אף אחד לא חשוד, יש רק עניין להתבונן באנשים שונים מאיתנו, בעלי הרגלים אחרים, לפעמים לקשור שיחה גנובה שלא היתה יכולה להתרחש באף מקום אחר.
בשנים האחרונות אנחנו מבלים הרבה יותר שעות בשדות התעופה. הקסם ההוא אבד, למדנו לנסוע בטיסות מעבר, בעיקר כי הן יותר זולות בכסף, אבל הרבה יותר יקרות בזמן. הם, שדות התעופה, בין אם הם אולם משעמם למראה, או היכל יפייפה שעוצב על ידי טובי הארכיטקטים, הרבה יותר דומים לכל הקניונים שאנחנו מכירים מכל העולם, בוראים עולם משלהם, שאינו קשור בדרך כלל לנעשה בחוץ – תמיד יש בהם טמפרטורה קבועה, נעימה לגוף, אורות נאון המדמים אור יום קבוע, תמיד תהיה כריזה גם באנגלית המובנת לכולם, תמיד נדע פחות או יותר לאיזה סוג של חנויות לצפות.
אבל בדרך כלל אנחנו עייפים מדי מהטיסות הלא נוחות, מציצים לחנויות היקרות מדי, מתכבדים בקפה לא משהו, בוהים אל מעבר לקיר הזכוכית הגדול, מבלים שעות בנקודות החיבור לחשמל ולאינטרנט, עד לעלייה המיוחלת לאוטובוס המעופף.
שדה התעופה הפך בשנים האחרונות למקום שהייתי מעדיפה לדלג עליו, שכן הוא הפך לעוד זירת קרב ביננו לבין הביורוקרטיה ו/או השלטונות. אנחנו נדרשים להציג מסמכים שיתאימו למדינת היעד אליה אנחנו נוסעים, לדעת מה משקל מזוודה המתאים לכל חברת תעופה, לצעוד קילומטרים רבים עד לשער העלייה ועוד כהנה "מותר" ו"אסור" והשיא הוא באותו מתחם, אליו כולם מובלים אחר כבוד לחיטוט בכליהם, בבגדיהם ולעתים אף בגופם, משל היו לטרוריסטים בפוטנציה.
אנחנו מתבקשים לחלוץ נעליים ולחשוף גרביים, לעתים לא תואמות, לעתים עם חור באצבע הגדולה, להניח לכלבים לרחרח את התיקים שלנו (בתמונה), לא פעם התבקשתי לאפשר חיפוש בשערותי הסבוכות, לאפשר חיטוט בתיק שלי שבשיקוף התגלה בו מיונז בלגי משובח, כן, בדקתי שהוא במשקל הנכון ובכל זאת נדרשתי להשליך אותו לצערי בפח הקרוב, כי הוא חשוד בעבירת בטחון ואני תמיד תוהה למה אנחנו מסכימים לכל זה? מישהו באמת חושב שהאסון הבא יהיה דומה לקודם?
אני מדפדפת בין כל התמונות המרגשות שאגרתי במשך שנים משדות תעופה. בד"כ צולמו בהן רגעים של חשש מהפרידה הקרובה, של געגועים טרם זמנם, או של התרגשות מהבאות, לפעמים אני יכולה לדקלם מהזכרון את המילים שנאמרו בזמן הצילום ובכל זאת לא אעלה אותן פה. במקומן יש לי עוד כמה סיפורים.
שדות תעופה יפים הם בהחלט יעד לטיול עבורי. היפה מכולם בעיניי הוא סכיפהול. שער הכניסה להולנד. פעם גרנו במלון ממש ממול ולפני שיצאנו לטיול היומי, פתחנו את היום בקפה בשדה וסגרנו אותו בטיול במרחביו וקינחנו בצ'יפס אלוהי. הכרנו את מסדרונותיו כמו שמכירים כל שכונה אחרת בה ממוקם המלון שלנו. יש בסכיפול כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת ואף יותר.
פעם, עברנו את הגבול תרתי משמע - מבנה שדה התעופה בג'נבה מתחלק בין שוויץ – רוב המבנה, לבין צרפת – פינה קטנה בקצה. רוב המגיעים לשדה התעופה הזה, בד"כ בטיסות הזולות של איזיג'ט, מכירים את הטריק - שוכרים רכב תחת דגל צרפת – בד"כ הדיל זול כמעט בחצי. זאת עשינו גם אנחנו, וכשהחזרנו את הרכב, חיפשנו את דרכנו לצד השוויצרי ממנו עולים לטיסה. פתחנו דלתות, עברנו מסדרונות ומצאנו עצמנו באזור הדיוטי שאחרי הבידוק הבטחוני, אבל מבלי לעבור אותו. כיוון שלא היה לנו כרטיס עליה למטוס, פנינו ברוב טפשותנו לשוטרת הראשונה שפגשנו והתקשינו להסביר כיצד הגענו לכאן. כנראה שהיא לא חשדה בנו שאנחנו מסוכנים ולכן כיוונה אותנו החוצה, על מנת להגיע בחזרה לאותו מקום בדרך המלך.
אני מייחלת לימים שבהם יתאפשר מכל הבחינות, להגיע לשדה תעופה כמו לתחנת רכבת, כמו לתחנת אוטובוס גדולה, לאפסן את הכבודה, לכרטס ולעלות על המטוס שיוביל אותנו לנקודה הבאה, בניחותא.
קראתם עד כאן והזדהיתם עם חוויותי? יש לכם חוויות שדה תעופה משלכם לספר לי? אשמח מאוד אם תשתפו בתגובות, כאן למטה.
עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בשדה התעופה - ההמנון מפי מאיר אריאל - בלחיצה על האייקון.
