גינת בר
גינת בר | מאיר שלו | הוצאת עם עובד
ציורים ורישומים – רפאלה שיר
סיימתי לקרוא את הספר המופלא הזה, "גינת בר" של מאיר שלו, שהיה עבורי קריאה של קנאה, הנאה ולמידה אשר חוברים יחדיו.
קנאה על הידע המופלג שלו בכל הקשור לטבע המקומי, הנאה מהפרקים שכאילו כתובים עבורי ממש (למשל בפרק "החתול קרמר" מספר שלו על חתולו האהוב אך מתאר ממש את ווילבור שהיה כלבי, כאילו הכירו ) ולמידה על שום שאף אחד מהפרקים לא דן בגינון בלבד. כל משפט וכל סיפור, יש בהם כפל משמעות אם לא יותר. צריך רק לקרוא לאט, לפתוח את כל הערוצים ולהתענג.
אתחיל בצורתו הנאה של הספר. גודלו אינו דומה לגודל ספרים אחרים, דפיו הצהבהבים נעימים למגע, ואת המילים המשובחות מעטרים ציורי המים העדינים של רפאלה שיר, אחותו של הסופר, כך אני למדה מחיפוש ברשת. ספר כזה, אין מחכים שיהיה פנוי לקריאה בספריה, אלא רצים לחנות הקרובה וקונים ונשבעים לא לתת "בהשאלה" לאף אחד שיבקש, אלא שאני קיבלתי אותו במתנה יחד עם מחמאה שאנצור לעצמי. תודה!
הספר בנוי סיפורים סיפורים ולמרות הרצון המרדני שלי להפוך בסדר ולקרוא אותם שלא במסודר, הייתי עקבית וטוב שעשיתי כך, כי גיליתי שהפרקים כרוכים זה בזה ומתקדמים לעבר הסוף.
אני חובבת פרחי בר מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד הרבה לפני שיצאתי לצלם אותם שנה אחר שנה. למרות שאני זוכרת את צורתם והיכן ראיתי אותם קודם, אין אני מצליחה לזכור את שמותיהם, כפי ששלו מונה אותם בספר, גם אחרי שחברים נדבנים כתבו לי אותם ליד תמונתם.
עבורי הם יהיו תמיד הצהובים היפים, או הסגולים הנפלאים וכו', יוצאי דופן הם הפרחים ששיננתי את שמם בילדותי, כגון הרותם המדברי או הכלנית, שלמדתי כיצד מבחינים בינה לבין פרג והאדומים האחרים.
על כן אני מלאת הערצה למי שכן מבחין בין הפרחים השונים ויודע לחבר בין שם מסובך לבין הפרח היפייפה שזה עתה ראה פורח. עוד יותר אני מעריצה את מי שיודע כיצד לגדלם, מעשה שלא ידעתי שאפשרי לעשותו עד שפגשתי את גינתו המופלאה של עתי יפה, עליה כתבתי כאן, ואף מוזכר בספר "גינת בר" ובה אחד משני הקטלבים הגדולים בארץ, שגם את סיפורו סיפרתי בפוסט המצורף.
מי שרוצה מורה דרך לכתיבה, ימצא את מבוקשו בספר הזה, מתחילתו ועד סופו. שפתו העשירה של מאיר שלו היא מענגת ומתגלגלת, מזכירה ימים אחרים בהם ידענו לכבד את מי ששלט בעברית יפה: "פעם היו לדוברי העברית "נפה" שחוריה דקים ושימשה לניפוי קמח, ו"כברה" שחוריה רחבים יותר, ו"מסננת" שקוטרה קטן משלהן. היום שוב איננו טוחנים דגן בבית וכמעט לא מנפים קמח במטבח, ואנחנו מתארים את כל אלה במילה אחת שנותרה מהשלוש – "מסננת"."
שלו מוצא דרך יפה לפנות בסיפוריו גם לזכר וגם לנקבה, ותקראו את הפרק "סבלנות" – "כמו שאני מגדל בה צמחים כך היא מגדלת בי סבלנות" - אין טוב ממנו להסביר מהי עבודת הכתיבה וכיצד יש לעשותה.
ועוד, הפרק הנפלא על עשבי מאכל ולימונצ'לו "איטליה בגינה" שבכתיבתו מעורר את כל החושים, והפרק מלא הרמיזות על מהות ה"דשא" מענג. ככה בדיוק ארצה לכתוב כשאהיה גדולה.
לא אחת התגאיתי בתמונות שצילמתי, שייחודם בכך שצילמתי אותם כשאך חלפתי על פני המצולם, שלכדתי רגע שהיה ולא ישוב - ההיפך הגמור מהמתואר בספרו של שלו, אשר בדרכו הכניס את הטבע אל ביתו, עמד והתבונן וכך למד אותו עוד ועוד.
באמצע קריאת הספר זממתי לנסוע, לכשאגמור לקוראו, לראות ולצלם את הגינה המדוברת, אבל אז הבנתי שזה פספוס העיקר. לקחתי מצלמה ונסעתי אל יער קפלן העומד בשולי עירי כפר סבא, כדי להתבונן מקרוב בבר. במבט ראשון נראה צבר העצים המתקרא "יער" צהוב ויבש כאילו הגיע כבר הקיץ והצטערתי על שלא הגעתי לכאן לפני חודשיים, שלבטח עמדה כאן אז פריחה צבעונית ויפייפיה. אך ככל שהתקדמתי בשביל היבש, נמלאתי שמחה שבגילוי הפרחים הפורחים בין העשבים היבשים, ואת אלה שרק הנצנו ואלה שלמדתי מהספר שעוד יפרחו בקיץ. בדיוק כמתואר בפרק "רגעי אושר", וככל שקרבתי את עדשתי אל הפרחים גיליתי יותר חיים: "וזה הרבה יותר ממה שיש לרב האנשים, והרבה יותר ממה שיש לי בהרבה רגעים אחרים".
כל התמונות כאן מצולמות ביער קפלן, כפר סבא, זולת תמונת הנושא שצולמה במרפסת ביתי בלוויית פרחי הנוי הגדלים בה. ספר נפלא, רוצו לקנות!
