אריוודרצ'י, רומא
בגלל הפיאטה של מיכאלאנג'לו הגענו לרומא לפני 35 שנה. וגם בגלל תקרת הקפלה הסיסטינית ויום הדין שעל קיר המזבח. אבל בעיקר בגלל הפיאטה שהיתה בעיניי יצירת האמנות המושלמת עלי אדמות. אז כשהייתי בת עשרים ומשהו, הערצתי את אמנות הרנסאנס.
לרומא הגענו בטיול ההוא אחרי פריז, מילאנו ופירנצה. רומא נראתה לנו בהשוואה, בעיקר מלוכלכת עם פוטנציאל. מצאתי את עצמי מעירה כל הזמן שהמבנים והפסלים היו יכולים להיות יפים פי כמה אם הם לא היו כל כך שחורים מפיח, והרחובות בטח היו מאירי פנים אם היו מנקים אותם. ובכל זאת אהבתי כל רגע בעיר הנצח.
שמונה ימים טיילנו ברומא, לא נחנו לרגע, היא היתה מכשפת בעיניינו ואז נסענו לנפולי לפינאלה של הטיול. הספקנו לאכול ארוחת צהריים וגנבו לנו את התיק ובו הדרכונים, כרטיסי הטיסה חזרה הביתה ובעיקר כל הפילמים של הטיול. בחמש אחה"צ עלינו לרכבת חזרה לרומא כדי להגיע לשגרירות שתנפיק לנו דרכונים חדשים. כרטיסי טיסה חדשים סידרו לנו מהארץ. התמונות אבדו לעד. כך נוספו לנו עוד שלושה ימים ברומא, עוד נקודות עניין ליהנות מהם וגם – טראומה גדולה.
השבוע חזרנו לרומא לראשונה מאז, לשלושה ימים. 35 שנים לקח לנו להתאושש מהטראומה ההיא. בזמן הזה הספקנו להקים משפחה, להחליף את האהבה באמנות הרנסאנס באהבת אמנות עכשווית, זו שבשבילה אנחנו מגיעים למקומות רחוקים, אפילו לרומא. לכן חשבנו, שבשביל הנוסטלגיה אנחנו נוסעים. כמה שטעינו...
הטיול ההוא, למרות המרחק עדיין טרי בזכרון, ולמרות זאת ברגע הראשון שנכנסנו לעיר (רכבת מהירה משדה התעופה, 14 יורו) הבנו שמשהו מהותי השתנה – העיר נקייה גם מפיח על הקירות וגם מלכלוך ברחובות, טרמיני, התחנה המרכזית גדלה והפכה לקניון גדול, צ'ינקוצ'נטה לא מאכלסת רוכלים כמו אז ואנחנו - מסתכלים עליה בעיניים אחרות.
בכוונה גררנו את המזוודונת דרך הרחובות המוכרים, ברגל. מטרמיני עד פונטנה די טרווי עמוסת התיירים, כי שם הזמנו מלון (אקדמיה). הנה הפינה הזו והנה האחרת, אנחנו מצביעים ונזכרים, כאילו אך אתמול טיילנו כאן צעירים ותמימים.
טיפ: לא לשכוח להביא נעלי הליכה טובות. רומא מרוצפת אבנים קטנות שמקשות על ההליכה.
התוכנית היתה בעיקר לטייל ברחובות הקטנים, המעוצבים והמושלמים שהתאהבתי בהם מיד. הרחובות האלה שצולמו כל כך יפה ב "לרומא באהבה" של וודי אלן, אלה שלא ידענו להתלהב מהם בפעם הקודמת, ואולי הם לא היו כל כך אטרקטיביים אז, לעומת הככרות, העתיקות והמונומנטים הגדולים?
אלא שככל שהלכנו לאיבוד בסמטאות הרומנטיות, תמיד בסופן נגלתה לנו אחת הככרות המפורסמות שלה, וכאלה יש לא מעט. כאן בפינה צילמתי אותו ובאחרת הוא צילם אותי. את כל התמונות האבודות אני זוכרת.
והאמת חייבת להאמר – הן יפות מאוד הככרות. יש להן חן רב. ישיבה במרכז הככר מתחת למזרקה ביחד עם כל התיירים, בעיקר באור הצהוב הרך של שקיעה, לצלילי מוזיקה של להקת רוק או תזמורת המשטרה, תוך כדי ליקוק אחת מהגלידות הנהדרות וההתבוננות בשאר התיירים – הן הסיבה האמיתית לנסוע לרומא.
טיפ: בכל פינת רחוב יש ברז מים חיים, טעימים וקרירים שכולם שותים מהם, על כן מספיק לקנות בקבוק מים אחד וכשמתרוקן ממלאים אותו בברז הקרוב.
בשלושה ימים הספקנו לעבור כמעט בכל הסמטאות של העיר העתיקה, הרומנטית, וכמעט לא לעבור פעמיים באותו רחוב, לחצות את הטיבר לטראסטוורה היפה, להתפעל מכנסיותיה המרשימות, מהרחובות המצויירים שלה, מוילה פרנסינה העשירה בפרסקאות כולל של רפאל ועם תערוכה מרשימה על תהליך הרסטורציה של תמונות הפירות שלה (6 יורו כניסה), להגיע לפתיחת שתי תערוכות מעניינות ומעוררות מחשבה במוזיאון MAXXI – המוזיאון לאמנות עכשווית בעיצוב זאהה חדיד (12 יורו כניסה), (על מוזיאון מקסי כתבתי כאן), להתפעל מ"ככר החתולים", לעבור בשוק הנחמד קאמפו די פיורי, לעצור ליד בתי מלאכה מיוחדים (סנדלים לפי הזמנה תוך 30 דק') ולאכול בלי סוף. גם עם העיניים.
טיפ: פעם, אפשר היה לאכול ברומא ארוחת צהריים או ערב רק בשעות קבועות מראש. לא עוד! המסעדות ערוכות לארוחות מלאות בכל שעות היום. אבל! במסעדות הקטנות, היותר שוות, שאינן תיירותיות, המנות היותר טעימות עשויות להגמר מהר...
ניסינו לבדוק איזו מהגלידריות היא הכי טובה ולא הצלחנו, כי פגשנו גלידריות שכבר מדלת הכניסה אליהן השתרך תור עד קצה הרחוב, וזה כמובן סימן שהן טובות מאוד, אבל אנחנו פגשנו אותן דווקא כשסיימנו גלידה מעולה אחרת.
לסיום נסענו לפגישה מחודשת עם המדונה ובנה המת שזה עתה הורד מהצלב. חצי שעה עמדנו בתור ארוך בשמש הקופחת ואז הורשינו להכנס לכנסיה הגדולה בעולם ומיד פנינו ימינה למקום משכנה של האם הבוכיה. הדמעות הציפו גם אותי. סערת רגשות תקפה אותי. כי היצירה המושלמת עלי אדמות עמדה במקומה, בדיוק כמו אז. קפלי הבד של שמלתה נפלאים בעיניי עדיין אבל אני השתניתי. מאז אני עצמי אמא שמרגישה את כל אותן תחושות שאמא חשה כלפי ילדיה ולכן אולי יכולה לראות שהמדונה - לא. היא לא מביעה שום צער. לא במבטה המופנה הרחק מבנה המת ולא במבע פניה העדין והרך. ידיה פונות מעלה אל האל במקום לגונן על מותו הצעיר של בנה.
תודה שליוויתם אותי במסע עד כאן ובמקום לזרוק מטבע לפונטנה די טרווי, פיתחו רמקולים ושירו: להתראות רומא!
