גנים - רמת גן, גבעתיים
חזרתי אחרי שנים לגני נעורי
סידור תמונות ישנות אינו עניין של מה בכך. ימי החג הארוכים הוקדשו למיון, סידור, ניעור והרבה התרגשות שגרמו הזכרונות שפתע צפו ועלו עקב העיסוק והנה קבוצת תמונות מסויימת עוררה בי את הנוסטלגיה ואת הרצון העז לחפש את המקום בו צולמו. אני זוכרת בדיוק את יום המאורע, אני זוכרת איך התלבשתי לפני, כפתור המכנסיים כבר לא נסגר, הייתי בחודש השישי להריוני הראשון.
זה היה באחד הגנים ברמת גן או בגבעתיים – שתי ערים הכרוכות זו בזו, עד כי זר יהלך בהן ולא יידע היכן הוא נמצא, יותר מזה לא הצלחתי לזכור. רציתי לספר את סיפורו של הגן שבתמונות. הרבה מראות ממנו נשתמרו בזכרוני, אך לא הצלחתי להחליט איזהו מהגנים אותם נהגנו לפקוד באותה תקופה וכך יצא שאספר כאן על שלושה.
חזרתי אליהם ובהרגשתי לא חלפו כלל השנים, קפצתי לרגע למקום אחר והנה חזרתי. זו הזיקנה שקפצה על הגנים האלה חרושי הקמטים, שפעם עם הכניסה בשעריהן היתה תחושה של מעבר לעולם קסום, של טבע פראי, אי בתוך העיר.
בראשית דרכה, היתה רמת גן עיר מתוכננת היטב, ארבע גבעות הכורכר שלה הפכו לריאות ירוקות - מתוכננות כגנים טבעיים, בהם נשתלו זית וחרוב ושאר צמחי ארץ ישראל וברחובות המובילים ביניהם ניטעו עצים מצלים על מנת להוות יחידה משולבת של טבע עירוני. עיר גנים היתה חזונו של מייסדה – אברהם קריניצי ומשהלך לעולמו אחרי 49 שנים כראש העירייה, איש לא חשב כנראה שצריך לתחזק את אותן פנינים, על מנת שימשיכו להתקיים.
על פי ויקפדיה, הגנים היו כה חשובים לקריניצי, שהוא כפה את הקמתם, פעמים רבות בניגוד להחלטת המועצה ולעתים החליף חובות תשלומי המיסים של תושבים בעבודות גינון. על הגן הגדול ביותר, הפארק הלאומי כתבתי כאן.
במסע החיפוש קראתי הרבה, צילמתי, נזכרתי ולעתים אף התאכזבתי. הבנתי שכשהכרתי אותם בשנות השמונים – כבר עברה תקופת תהילתם, אלא שהספקתי לחזות ביופים שנשתמר מכוח האינרציה. בשנים בהם לא פקדתי אותם, הם נזנחו לא רק על ידי, אלא גם על ידי פרנסי העיר שהפסיקו לתחזק ולטפח אותם. חלקים מהם שוקמו אך לא שוחזרו, עטרה לא הוחזרה ליושנה.
גן הקופים
"אין עבר, יש רק הווה", אמרה לי הסבתא הנחמדה שטיילה עם נכדיה בגן הקופים (גן שאול, על שם שאול טשרניחובסקי, בשמו הרשמי). היא הצביעה אל האופק והסבירה להם לאן להסתכל כדי לראות את ביתם שבמורד הגבעה. "היכן הבריכה שהיתה כאן?" שאלתי אותה, והיא הסבירה שהיא חדשה כאן, לא מכירה את הגן בתקופת זוהרו.
בגן הזה נהגנו לטייל הרבה בצעירותנו, מתבוננים אל האופק הבלתי נגמר וחולמים. בנזוגי זוכר ביקורים שלו בגן הזה עוד בהיותו ילד, מהצד השני, מרחוב נורדאו במעלה שבילי הגן. היום, הכניסה הזו לגן, נראית כסוג של הרפתקאה. ניסינו לעלות והשבילים מכוסים צמחיה עבותה ולא מטופלת.
ויתרנו ועברנו לכניסה האחרת, עלינו מרחוב ארלוזורוב דרך רח' מעלה הצופים לכניסה הגבוהה לגן. הרחוב הזה איכלס פעם בתי שגרירים כמו השגריר האירני והשגריר השבדי. היום רק בית השגריר הבריטי עומד על תילו, ממש מול מגדל המים המפואר.
את רום הגבעה שיקמו באופן סתמי, שאינו מזכיר לנו במאום את הגן המפואר שהכרנו. תחמו אותו בגדרות והפכו אותו לגינה קטנה ואת הגישה למורדות הגבעה לא מצאנו. סיור קצר אל מול אחד התצפיות היפות בעיר, מבהיר לנו שלא מצאנו את מבוקשנו, את התפאורה מהתמונות של פעם.
גן העליה השניה
פנינו לגן השני בו בילינו רבות באותם ימים – גן העליה השניה. הוא נמצא בתחום המוניציפלי של גבעתיים במעלה רחוב המרי. גם הוא בנוי על גבעה כגן טבעי, חורש של עצי הארץ בשיפולי הגבעה, שבילים משתרגים בין העצים ובריכה שהפכה אקולוגית בחלק התחתון שלו.
מדי אחר הצהריים, נהגנו לאסוף את בכורתנו התינוקת מהמטפלת ולעלות בעלייה המפרכת אל הגן הזה. כאן שיחקנו איתה בגן השעשועים ולעיתים אכלנו ארוחת ערב, כפיקניק, על אחד הספסלים.
בראש הגן עומד מצפה הכוכבים והוא כנראה שומר על הגן. אני ממש מרגישה שאם רק אקיף את מבנה המצפה אמצא את העמודים הניצבים מאחורי דמותי בתמונה הישנה. הקפתי והם לא היו שם. אהבתי את הגן גם בביקור הזה.
גן אברהם
זה היה הגן האחרון במסע החיפוש, על מנת למצוא אותו השוויתי תמונות, עירבתי את חברתי מיכל בן ארי מנור בעלת המגזין רואה עולם, בת גבעתיים, שאף שאלה את הוריה. כולנו היינו מאוחדים בדעה שגן אברהם כנראה הוא זה עם העמודים וגשרון האבן מעל הבריכה בתמונות.
הגן הזה היה בשיא תהילתו בשנות ה-40 ועד ה-60. כאן נהג ביאליק לשבת על ספסל ולקבל השראה ביחד עם האוויר הצח, במרכז הגן שכן אמפיתיאטרון שאירח את כל תושבי השכונה בארועים משותפים תחת כיפת השמים. אני לא הכרתי את כל אלה. נהגנו לבוא לכאן הרבה עשורים אחרי והגן היה מטופח ומתוחזק היטב.
ואכן כשבאתי בשערי הגן שמחתי שמצאתי והגעתי למקום הנכון. טיילנו בחלק המזרחי והמערבי ולאחר שצילמתי את מבוקשי התחלתי לראות את ההזנחה, התחלתי להשוות וראיתי את השוני.
העמודים של פעם הם כנראה הפרגולה שהתמוטטה ושוקמה, אלא שהמשקמים לא דקדקו בפרטים, לא בנו אותם מאבנים קטנות כבתחילה, בהתאמה לכל הפרטים בגן ודי היה להם בהקמת מבנה דומה.
באחת התמונות של שרון רז מהבלוג "נטוש", שתיעד ב-2009 את האמפיתיאטרון הנטוש של הגן, ניתן לראות את אותם עמודים (החדשים) ממש שוכבים על הארץ בהתמוטטותם, כך שברור שהיתה יותר מעבודת שיקום אחת.
ובכן, יש התאמה. ברור לנו היכן צולמו התמונות שבגללן יצאנו למסע. אך הכאב על מה שנשאר רק בזכרון ולא נשתמר במציאות, גדול. הגנים האלה שהיו לב ליבה של העיר, מקור הגאווה שלה, הם בדל זכרון לתקופה מפוארת שעוד הספקנו לתפוס בזנבה, ולא עוד. מהספסל של ביאליק אי אפשר עוד לראות את תכלת הים, יותר מדי בניינים גבוהים מסתירים אותו, קשה לשחק "משחקי נדמה לי" בין סבך עצים המדמים יער, כי רובם נכרתו לטובת נדל"ן, פעם נוספת אני שואלת עצמי למה איננו יודעים לשמור על העבר שלנו?
לקריאה נוספת:
נטוש - הבלוג של שרון רז המתעד מקומות שהיו פעם מרכז חיינו ולא עוד
ויקפדיה – גן שאול וחזון קריניצי
מפת רמת גן/גבעתיים זרועה שטחים ירוקים. אני ציירתי רק את שלושת הגנים שבסיפור. בלחיצה על המפה תוכלו להגיע למפת גוגל של האזור.
