פסק זמן באוסטריה והדולומיטים
הדכאון מהמצב הכללי במדינה שלח אותנו ל"טיול החלמה". רופאי המסורים הודיעו לי על מגבלותי ואני הודיתי להם ורצתי לקנות את כרטיסי הטיסה הזולים ביותר שמצאנו. היעד היה פחות חשוב – העיקר הרגשת החופש (להבדיל מחופשה). רק כך אני יודעת להחלים, ולו זמנית.
מה שנחוץ היה לי באותו זמן זה טיול המכונה "בטן גב", אלא שאני לא יודעת ליהנות כך, לכן שילבנו הרבה נסיעות בכבישים העוברים ביערות עם מלונות מפנקים והרבה מרק צח. יערות אביביים המייצרים ירוק על כל גווניו משרים עלי שלווה, ממלאים את הריאות בטונות של חמצן נקי וכן, גם בשמחה. המצב האידיאלי הוא טיול רגלי איטי ביערות. את זה עשינו הפעם פחות. נהיגה דרכם (על כביש סלול, בדרך כלל צר) – היא פשרה נעימה. הזמנו מראש שלושה מלונות מפנקים, כאלה שהמיטה בהם נוחה ומערסלת ויש בהם בריכה, כמעט לשימוש עצמי בסוף היום.
את המסלול תפרנו משני חלומות ישנים: בנזוגי רצה טיול שורשים – כלומר, לחזור אל מסלולי הטיולים הקבועים של הוריו באוסטריה, אני חלמתי על טיול בכל מעברי ההרים של הדולומיטים. השילוב הזה התברר מהר מאוד כשאפתני ויומרני מדי.
האזור הגאוגרפי
התפרס על פני חמש מדינות (שוויץ, אוסטריה, ליכטנשטיין, איטליה וגרמניה), אך אם בוחנים את פני השטח – כולו משתייך פחות או יותר לאותה תצורת ארץ – הרים אלפיניים, אגמים רבים, נהרות ועיירות מתוקות. מבחינה פוליטית במשך מאות שנים חלקים שונים ממנו החליפו ידיים רבות והגבולות בהם סומנו ונמחקו שוב ושוב. העובדה שהיה זה אזור מלחמה עקוב מדם ועתה חיים בו בשלום ובשלווה – היתה זריקת עידוד נוספת. רובו הגדול הוחזק במשך מאות שנים על ידי האוסטרים וגם היום רבים בו דוברי הגרמנית על פני השפות אחרות. פורארלברג (Vorarlberg) שהיתה חלק מבאווריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, שומרת על ציוויונה הנבדל משאר אוסטריה, אפילו שילוט הדרכים שלה שונה. באלטו אדיג'ה האיטלקית (Trentino-Alto Adige) – היא דרום טירול יש שלטים בגרמנית, איטלקית ולאדינית (אין קשר ללאדינו היהודית). המאכלים והתלבושת המסורתית דומים בכולם.
טיפ: כשעוברים את הגבול לאוסטריה, יש להצטייד במדבקת אוטוסטרדות בתחנת הדלק הראשונה. אותו דבר אם עוברים לשוויץ. באיטליה משלמים עבור האוטוסטרדות לפי מרחק הנסיעה בעמדות ייעודיות.
תקופת השנה
נסענו בשבוע האחרון של מאי. לתקופה הזו יש יתרונות וחסרונות. הנוף עם שאריות השלג מדהים ביופיו! חלק מהכבישים בהם נסענו היו לא פחות ממדהימים, היו מעט מאוד מטיילים – כמעט ולא פגשנו אוטובוסים של תיירים, הרבה מהמלונות המבוקשים פנויים, ראשית הפריחה יפייפיה, מצד שני, עיירות הסקי היפות ביותר סגורות ונטושות ואי אפשר למצוא ולו מסעדה אחת לרפואה. רוב הרכבלים משותקים לטובת תחזוקתם, יש הרבה עבודות תיקון כבישים בדרך והרבה גשם היה מנת חלקנו בעשרת הימים של הטיול.
טריגר
המילה "מנהרה" טעונה עתה יותר ממילים אחרות ומסלול הטיול שלנו עובר בהרבה מנהרות. כן, כביש גדול פולש לתוך מנהרה המקצרת את הדרך מתחת להר גבוה ואין שום דרך להמלט ממנה. לפעמים אורכה כמה קילומטרים ונעשה לי חם וקר וזיעה קרה מכסה את העיניים ואין דרך להמלט מהמחשבות הטורדניות. רק הרגע הזה שהאור בוקע בקצה הוא הרגע המסדיר את הנשימה.
פלדקירך כמרכז כוכב בפורארלברג
זו לנו פעם שנייה בפלדקירך (Feldkirch) השמחה עם המדרחוב היפה שלה. המלון בו התגוררנו ענה על כל הדרישות לעיל אך בדיעבד, זרועות הכוכב היו ארוכות מדי.
נסענו לעיירה בראנד (Brand) דרך עמק בשם זה. הכביש מתפתל אל מעלה ההר והנוף עוצר נשימה ביופיו – מצאנו את המלון בו התארחו הוריו של בנזוגי פעמים רבות, אכלנו במסעדה שלו ארוחת צהריים, טיילנו לנחל הרומנטי מאחוריו תחת מטריות ומשם העפלנו ברכבל בפעם השנייה ללונרזיי – האגם האלפיני היפה ביותר בעיניי באוסטריה! הפעם, ההרים מלאי השלג המקיפים אותו בעונה זו הפכו אותו לקסום מהרגיל.
נסענו לראפלשלוכט (Rappenlochschlucht) – נקיק יפייפה שהיה סגור בפנינו בפעם הקודמת עקב מפולת. נחושים לטייל בו ויהי מה, לבשנו מעילי גשם חד פעמיים וצילמנו למרות הזרזיפים. השביל החלקלק הרתיע, והלכנו בו כל עוד הרגשנו בטוחים. הגענו למפל ולנחל השוצף ובהרגשת סיפוק של הצלחה חזרנו על עקבותינו בזהירות.
ביום הבא נסענו עד לך (Lech), עיירת סקי דרך מעבר ארלברג היפייפה עד לסנט אנטון – שתיהן היו נטושות. רק כשרצינו לקצר את הדרך חזרה בנסיעה במנהרה הארוכה באוסטריה (מנהרת ארלברג) למדנו מהשלטים שהיא סגורה לשיפוצים עד סוף השנה, כמו גם מעבר סילברטה היפייפה והדרך היחידה להגיע חזרה למלון בפלדקירך הוא לחזור על עקבותינו במעבר ארלברג. אין לנו תלונות – היופי בנסיעה לצד השני בל יתואר!
בריקסן כמרכז כוכב בדולומיטים
יום המעבר למלון השני בבריקסן איטליה לימד אותנו לקח: הדרך היתה אמורה להיות בת חמש שעות לכל היותר וארכה יותר משבע! מאוסטריה עברנו לאיטליה באגם ומעבר רשיה (Passo di Resia), הזדחלנו בכבישים צרים דרך עיירות בונבוניירה והתעייפנו מאוד. בערב קיצרנו מאוד את המסלול המתוכנן לימים הבאים והפכנו אותו ליותר הגיוני.
אני מאוד שמחה על הבחירה בבריקסן (Brixen) – עיר ימייבינימית יפה, רומנטית וטעימה, אלא שהיא אינה מתאימה ללינה כשמטיילים בדולומיטים, למעשה היא די רחוקה מהם. ההרים שראינו מחלון החדר היו אחרים. המלון העתיק בו לנו נמצא ממש ליד החיבור בין שני הנהרות עליהן בנויה העיר. פארק יפייפה בנוי לאורכם ואנחנו לא מצאנו ולו שעה אחת לטייל בו, העדפנו את הרחובות המרוצפים מרצפות עתיקות, עקפנו את התורים הארוכים לגלידריות, נהנינו מחלונות הראווה המעוצבים, מקפה משובח בבתי הקפה שלה ומשוק הנקניקים ליד הקתדרלה בה האזנו לנגינת עוגב.
יום יום יצאנו מבריקסן וחזרנו אליה, דרך כבישים עטופים בהרים נישאים המכוסים טרסות חקלאיות של מטעי פרי (המגיעים גם לסופרים בארץ) וכרמים תלויים בין שמים וארץ. לא יכולתי להפסיק לתהות כיצד מעבדים החקלאים את חלקותיהם בגבהים אלה? בכל כמה ק"מ של נסיעה יש שלט המורה על יקב ועל טעימות.
מהמלון קיבלנו כרטיס חינם לאטרקציות בחבל דרום טירול. באמצעותו נכנסנו לשני מוזיאונים בחינם, ונסענו ברכבת לבולצאנו.
מעברי הרים ואגמים בדולומיטים
את תוכנית הנסיעות האינטנסיביות בארבעת הימים שהוקדשו למעבר ברוב מעברי ההרים האטרקטיביים, דרך כל האגמים המומלצים והתצפיות האפשריות המרתי בתוכנית מקוצרת שכללה שני יעדים עיקריים עליהם לא ויתרתי: אגם ברייס (Lago di Braies) ומעבר פורדוי (Passo Pordoi).
אל אגם ברייס הגענו בבוקר יבש ונעים, טיילנו סביבו ונשמנו אוויר פסגות. כאן פגשנו בפעם היחידה בטיול המוני מטיילים שהתחרו על כל פיסת תצפית פנויה על האגם ומהר מאוד התהווה תור ארוך לשכירת סירות השיט.
כשעזבנו, כבר התחילו טפטופים וערפל כבד כיסה את כל המראות בדרך אל תצפית "שלושת השיניים" (Vista Panoramica Tre Cime Lavaredo) שהיו רובן תחת עננים. הרוח הקרה שם הכריעה אותנו. חזרנו על עקבותינו בדרך בה הגענו.
היום הבא היה יום של חסד – כיוון שהשמש זרחה במלואה והניחה עננים מצויירים בשמים התכולים, החלפנו את היום שיועד לטיול עירוני בעוד יום נסיעות במעברי הרים. עברנו דרך מעבר פורדוי וקבוצת סלה.
קשה לתאר כמה שמחה גורמת השמש שבאה לבקר אחרי כמה ימים אפורים. הרכב הקטן שלנו התקשה לטפס בעליות המשופעות. גם הפעם הנסיעה היתה איטית, אבל היופי הנגלה בכל עיקול היה שווה כל דקת מאמץ. סימנו עוד V במפת טיול השורשים: קורטינה ד'מפנצו – עיירת סקי חמודה בדרך כלל שהיתה גם היא נטושה בעונה זו של השנה. את הדרך חזרה עשינו דרך מעבר גארדנה (Passo di Gardena).
בולצאנו (Bolzano)
היום היחיד שנותר עבורה היה יום שני בשבוע, זה היום בו סגורים רוב המוזיאונים, במיוחד אלה שרצינו לראות: המוזיאון לאמנות בת זמננו ומוזיאון אוטסי. הטיול בסמטאות היפות של העיר העתיקה לא מספיק אטרקטיבי ליום שלם. עברנו בכל היעדים התיירותיים היפים – ככר וולטיר, הקתדרלה של בולצאנו, בית שקילת הסחורות העתיק ובמוזיאון המסחרי של בולצאנו - היחיד שפתוח היום ומתצוגתו למדנו על בולצאנו וחשיבותה כעיר על אם הדרך בין המעצמות הגדולות. שוק האיכרים של יום שני סיפק אף הוא כחצי שעה של הנאה.
מעבר ברנר (Brenner Pass)
נסיעה מרגשת מתחת לאוטוסטרדה המכונה "גשר אירופה" על כביש 182 עד למפגש עם A12 החוצה את אוסטריה לאורכה הביאה אותנו אל היעד האחרון לטיול זה: אגם קונסטנץ (Bodensee). "נאלצנו" לעבור שוב את מעבר ארלברג, הפעם כל הדרך היתה מושלגת ומעורפלת!
התכנון מלכתחילה היה אפשרות של רגיעה בשלושת הימים האחרונים לפני הטיסה, או השלמות בפורארלברג במידה וכוחותינו יעמדו לנו. בפועל: הגשם הכבד ברוב הזמן כפה עלינו טיולים עירוניים סביב ובקירבת האגם.
הלינה: במלון סופר מפנק בלוכאו שליד ברגנץ, ממש על האגם.
לינדאו
זה יום של קינאה. היא מתחילה בעובדה שאנחנו עולים על רכבת בלוכאו שבאוסטריה השכנה, משלמים 2 יורו ונוסעים שתי תחנות והנה עברנו את הגבול לגרמניה בלי להרגיש.
אני בדרך כלל לא מכירה את תחושת הקינאה הזו שהציפה אותי תוך כדי שיטוט בסימטאות המתעוררות אט אט. כבר אחרי תשע וחצי וזמנם של התושבים בידם. ואני יודעת שאחרי שתיים בצהריים הם כבר יעברו לשלאפ שטודנה. אז זו הסיבה השנייה לקינאה. השלישית מתעוררת נוכח התאריכים הרשומים על הבתים הצבעוניים והמעוצבים שלה. הנה קונדיטוריה בת ארבע מאות שנים, ומרפסת יפייפיה מוצבת מעל תאריך עתיק יומין. חלונות הראווה מעוצבים בטוב טעם מינימלי, בוטח במה שיש לחנות מאחוריו למכור ובעיקר עולים בי הרהורי קינאה כשאנחנו מתיישבים על ספסל מול המזח העתיק, הפונה לשער הכניסה ללינדאו בדמות אריה שואג בצד אחד ומגדלור גא בצידו השני: למרות שימור ההסטוריה הרחוקה מאוד, הם מספיק רחוקים מאותן שלוש עשרה שנים ארורות בהסטוריה הגרמנית שהתחילה כאן בבאווריה והם יכולים לדלג עליהן בזכרון הקולקטיבי ותוהה מתי אנחנו נוכל כבר להסתכל לאחור, לשנים האיומות שלנו שאנחנו מצויים בעיצומן? קנאה, אמרתי?
ועכשיו כשאני ממיינת את התמונות וקוראת קצת יותר על ההסטוריה המקומית, אני למדה שהגבולות כאן עברו ידיים רבות במהלך ההסטוריה, ושלינדאו שימשה מחנה מעבר עבור ארגון "הבריחה", שהבריח את שורדי השואה מהטריטוריה הגרמנית לצרפתית הסמוכה. מעניין.
סנט גלן שוויץ
היום האחרון בטיול ידענו, הוא חג קתולי הנחגג בקרב תושבי האזור ולכן הכל סגור. על כן תכננו טיול השלמות למקום מופלא בעל סלעי טוף ייחודיים. אלא מה? בלילה שלפני ובאותו יום עצמו ירדו כמויות גשמים כמותם לא ראינו בכל החורף הגשום שלנו. "סעו לסנט גלן" אישרו לנו בקבלה במלון את הגילוי שלנו, בקנטון הזה בשוויץ הם לא קתולים והעיר יפה.
ואכן העיר יפייפיה – הסימן המובהק שלה הן המרפסות הייחודיות והדובדבן בקצפת - הספריה במנזר סנט גלן: הגענו בהפסקת הגשם לשעת הפתיחה, 18 פרנק שוויצרי תשלום כניסה משולב לספריה ועוד שני אולמות תצוגה. הספריה יפייפיה ומרתקת, בכניסה נועלים נעלי לבד כדי לא להרוס את רצפת העץ העתיקה ומורשים להכנס מספר אנשים כמספר זוגות הנעליים.
בארונות התצוגה השקופים מוצגים ספרים מהמאה התשיעית, בהם מתועדים כמויות החיטה שנקצרה, כמות כדי היין שהופקו מהכרמים וכמות החמאה שנחבצה מהחלב. מרגש. באולמות תחתיה אנחנו לומדים עובדות חשובות על תולדותיה של סנט גלן ומקומה בהסטוריה השוויצרית. העיר מעניינת לטיול ארוך יותר, אך כשאנחנו יוצאים מהמנזר שוב נפתחות ארובות השמיים והגשם השוטף בקושי מאפשר לנו להגיע יבשים אל המכונית.
כמה הערות על המצב
יש הוראות ברורות כיצד לטייל היום בביטחה בעולם: לא לדבר בעברית ברחובות, לא להחצין סממנים יהודיים או ישראליים, לא לנסוע למדינות לא ידידותיות. לא הכל אפשרי לביצוע – רוב מדינות העולם מביעות ביקורת על התנהלותה של ישראל, אז לא ברור בדיוק מי מהן ידידותית, אינני מחצינה גם בחיי היום יום סמלים יהודים אז לא אעשה זאת גם עכשיו, אבל לפטפט אני יודעת רק בעברית. אפשר לא לצעוק.
באזורים בהם טיילנו אנחנו לא באמת מעניינים את אף אחד – לא ראיתי שום התייחסות למלחמה שלנו ברחוב! בסנט גלן שאלו אותנו בעת קניית הכרטיסים מאיפה אנחנו, בחשש מה עניתי והשואלת התלהבה כאילו ראתה ישראלים בפעם הראשונה. יחד עם זאת יש באזור אוכלוסיית מהגרים גדולה, גם מהארצות השכנות לנו, לא כולם עם בגדים אופייניים, רק משיחות הטלפון שלהם אפשר לדעת – אז לא הכרזנו בפניהם שאנחנו מישראל ושבנו הביתה בשלום.
לקריאה נוספת:
Comments