מוזיאון אוסף בררדו, ליסבון

פיתחו קודם רמקולים, התרווחו והקשיבו למילים ולביצוע הנפלא. אחרי שתיכנסו לאווירה המתאימה תצללו לסיפור. שלי.

יש משהו מיוחד בשיר מוכר המבוצע באופן שונה, כזה שחודר דרך העור לעצמות, שגורם לך להקשיב למילים. כלומר לכל מילה ולא רק למתק המנגינה ולהבין שלפעמים המסר נמצא ברווח הזה שבין הלחן הנעים למילים שהן לא.

במילים אלו, בערך, הייתי מתארת את התערוכה בשם "מהי אהבה" שמוצגת במוזיאון אוסף בררדו בליסבון ורק בשביל לראות אותה ולחוות אותה, היה שווה לטוס אל מעבר לקצה הים התיכון.

שלב ההכנה של הטיול לליסבון היה מאוד מייסר. מצד אחד עמד לנגד עיניי עושר ההיצע הגדול שיש לעיר להציע לי, מנגד עמדו לרשותי שלושה וחצי ימים בלבד, שהיו אילוץ ידוע מראש. את מוזיאון האריחים בחרתי עוד לפני קניית הכרטיסים. ידעתי שהוא שם, מחכה רק לי. לא ידעתי שאת האמנות שהוא מציג בין הכתלים, אפשר לראות בכל פינה בעיר. על כך כתבתי כאן. לגבי המוזיאון הנוסף שארצה לראות, היתה לי התלבטות קשה. כל בחירה הרי תותיר בהכרח עשרות מוזיאונים מחוץ לרשימה, וחלקם הגדול עניין אותי מאוד.

הפור נפל על מוזיאון אוסף בררדו, ואני שמחה מאוד על הבחירה. אני יכולה להכתיר אותו כעת, כאחד המוזיאונים הכי מהנים ומסקרנים שביקרתי בהם אי פעם. הציון המעולה הזה שייך דווקא לתערוכות המתחלפות שראינו, לכן אם תרצו ללכת בעקבות ההמלצה הזו, אנא בידקו אילו תערוכות מוצגות בזמן ביקורכם.

מבחוץ - הבניין קובייתי בעיצובו ולא מותיר רושם מיוחד. יש לעלות לקומה השנייה על מנת להכנס בדלת הראשית, אליה עוברים דרך גן דמוי גן יפני, שקט ורוגע ופסלים יפייפים שאולי יבשרו על הצפוי בפנים. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שבאמת נחווה בפנים.

בכניסה, מתנועע עם משב הרוח הקלה לב סרוג, אדום. תהיתי מה עושה הקיטש הזה כפרזנטור של המוזיאון.

רק אחרי הוואו הגדול שפלטתי באחד האולמות הפנימיים, נוכח דרקון הענק הסרוג של האמנית הפורטוגזית ג'ואנה ושקונסלוש (Joana Vasconcelos), הבנתי שגם הלב הזה הוא יצירה שלה.

בשדה התעופה, בדרך הביתה, כשייצוגים רבים של אותו לב עצמו הקיפו אותי, העזתי ושאלתי מוכר תכשיטים לפשרו, והוא הסביר לי כי שמו "הלב של ויאנה" (Coração de Viana) – בראש הלב עומד כתר וזהו אחד הסמלים של פורטוגל. ללב האדום של ג'ואנה ושקונסלוש קוראים "לב העצמאות האדום". הנה תראו אותו כאן תלוי בורסאי.

מוזיאון אוסף בררדו מציג באוסף הקבוע יצירות מוכרות של אמנות המאה העשרים, שאני תמיד מוכנה לראות בשמחה.

ואז אנחנו מגיעים אל התערוכה האחת – מהי אהבה?

אחרי שתירגמתי לי את שם התערוכה, דיקלמתי את שורותיו של ביאליק - אומרים יש אהבה בעולם, מה, זו אהבה?", כאומרת, כבר דיברו על הנושא הזה מזמן, מה עוד יש להוסיף? ובציניות מה, מוסיפה שמי שבחר להפיל את עצמו לפח של שאלה באנלית, וודאי יפול לקלישאות המוכרות של וריאציות על יחסי מין מגוונים כדי לענות על השאלה הכה קשה. ואני נכנסת ברגל שמאל למתחם התערוכה הזו. התמונות הראשונות אכן שייכות לתחום שציפיתי לו, אך מהר מאוד מתחוור לי שלאמנים הרבים המציגים בה, דעות שונות ביחס לשאלת הכותרת.

התערוכה מקיפה את כל סוגי האהבה - לבני/בנות זוג, אהבת אם, אהבה לחפצים וכו'. ההיבט הנחמד והנעים של האהבה, כמו גם ההיבט ההרסני והכובל. הכל היה שם. צריך ללכת לראות ועכשיו לפני שהתערוכה תינעל.

הנה היצירה הזו בתמונות רבות קטנות אומרת לי שאין בעצם תשובה אחת, היא מחולקת לכל כך הרבה פיסות חיים שיש צורך להציג הרבה מהן. אולי הרבה קטעים של חיי היום יום מרכיבים את האהבה?

המוצג הבא נוגע בשנינו, במיוחד. צילום הצמה הזו, הספק מוקפדת ספק מרושלת מספרת סיפור חיים, של מי שקלע אותה ושל מי שנשאה אותה. כמובן שהדמיון שלי עובד שעות נוספות ואני מביאה את האסוציאציות הפרטיות שלי אל תמונה אחת מחיי היום יום בשחור לבן. זו התמצית, אומר לי בנזוגי.

ואז אנחנו מגיעים אל חדר הקרנת השיקופיות באמצע ההקרנה. עבודתה של נאן גולדין וברקע שירתה של ארטה קיט מתחילת הפוסט. גלגל השיקופיות מסיים את ההקרנה ואנחנו נשארים "רק כדי לראות את ההתחלה", זו שפיספסנו. קוצר הזמן שלנו דוחק בנו ובכל זאת נשארים. ואחרי השלמה נוספת של ההקרנה אנחנו מוצאים את עצמנו שם עד לסיום ההקרנה השלישית. המילים של השיר מתחברות פתאום יותר טוב לתמונות המוקרנות. שואלים את עצמנו שאלות טכניות על אופן הצילום, אבל ברור שהשאלות העולות מאוסף התמונות הן פילוסופיות ורגשיות. קצב הקרנתן המותאם למילות השיר הוא שמפיל עלינו מועקה כה גדולה, משאיר בנו שאלות נוקבות על אהבה ועל בכלל.

שם העבודה כשם השיר – All by My Self, מוצגות בו תמונות מחיי אשה אחת, במצבים שונים שבכולם היא אמורה להיות אהובה, אך השילוב בין התמונות, הרצף בהן הן מוצגות, והשיר נותנים למכלול משמעות חדשה.

היציאה מחדר ההקרנה מובילה אותנו דרך אולם נוסף שמציג את הכבלים במקום שהיה אמור להיות עונג, ואת השפעת הוליווד על תפיסת האהבה בעולם המודרני, היישר אל נושא אחר באולם הקרנה טוטאלי של עבודת וידאו בשם "סגול" של ג'ון אקומפרה (John Akomfrah). כאן, על גבי חמישה מסכי ענק מוקרנות תמונות שצולמו באיכות צילום של נשיונל ג'אוגרפיק המתארות חיי עושר בצד אחד של העולם לעומת חיים בזבל, תרתי משמע בצידו האחר. אנחנו תוהים מה היתה כוונת האמן. בכל אחת מתמונות העוני ראינו מישהו שמסתכל עליהם. אולי מטייל? אולי הסיפור קשור לעולמי יותר ממה שחשבתי? אבל בעלון התערוכה כתוב כך (בתרגומי):

"סגול הוא מיצב וידאו אינטנסיבי המוקרן על שישה מסכים, ומתאר את השינויים הנוספים הנגרמים משינויי האקלים על פני כדור הארץ והשפעותיהם על קהילות אנושיות, על המגוון הביולוגי ועל איזורי השממה... מטרת העבודה היא לעורר המון רעיונות לשיחה - כולל על הכחדת יונקים, על זיכרון הקרח, אוקיאנוס הפלסטיק והתחממות כדור הארץ."

לקריאה נוספת:

זיוה רענן, כותבת בפוסט על אמנות נשית גם על ג'ואנה ושקונסלוש. ממש כדאי לקרוא.

על אמנות האריחים המסורתית בליסבון כתבתי כאן.

לא קל לספר חוויות מתערוכות אמנות, בעיקר אמנות עכשווית, שכן הן לגמרי סובייקטיביות, ובכל זאת אני משתדלת לספר ולשתף מעת לעת, שהרי אין אף תמונה שממש תתאר אותה – צריך להיות במקום כדי לחוות את העוצמה. מקווה שהצלחתי להעביר את ההתלהבות הלאה.

אנא, שתפו אותי בתחושותיכם, ובתובנות שלכם, כאן בתגובות למטה. תודה שליוויתם אותי במסע המרתק הזה שלי לליסבון (קישורים לשני הפוסטים הנוספים כאן למטה).