ארמון הדמעות - ברלין
על חומת ברלין, מעבר גבול וחופש
צריך ללכת לראות מוזיאונים כאלה. מבנים שהיו פונקציונליים בתקופתם, כאלה שהיום, שלושים שנה אחרי נפילת חומת ברלין, קשה לנו לתאר שבכלל היו קיימים.
נפתח לקהל כמוזיאון, כשנה לפני הביקור האחרון שלנו בברלין. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לראות אותו. הגענו בתשע וחצי בבוקר ונעמדנו לפני הדלתות הסגורות. כאילו שיהיה כאן תור ארוך כמו בלובר או בקונצהיסטורישה מוזיאון של וינה. בעשר בדיוק – שעת פתיחת הדלתות היינו שם רק אנחנו ועוד זוג צעיר.
בזמן שחיכינו לפתיחה, התבוננו מסביב, על נהר השְׁפְּרֶה הסמוך שהיווה גבול בין מזרח למערב בנקודה זו, הבחנו בכתובת המקורית שהושארה בראש הדלת - הכניסה למוזיאון היתה למעשה אז, היציאה למזרח. המבנה היה תחנת מעבר בין גרמניה המזרחית למערבית ונקרא ארמון הדמעות בגלל בכי האנשים הנפרדים.
"יציאה" - הכתובת המקורית נשארה במקומה
שמו הרשמי של הבנין היה grenzerfahrungen והוא היה תחנת מעבר רגלי, בעוד דרך צ'ק פוינט צ'רלי המוכר לכולם עברו ברכב. הוא נמצא ליד תחנת הרכבת פרידריכשטראסה ושימש בעיקר בני משפחה מערביים שביקשו לבקר את משפחתם במזרח, ומן המזרח למערב - בעיקר דיפלומטים ומתי מעט שהורשו לצאת על מנת לחזור מיד.
צריך להבין, שלעולם לא הורשתה משפחה שלמה לצאת. תמיד השאירו מי מבני המשפחה בבית, במזרח, כדי להבטיח שהיוצאים גם יחזרו. חוקי המעבר היו קשים ביותר, בעלי השלכות עתידיות לא קלות ובכל זאת, אנשים הוציאו את הסרטיפיקט המתאים כדי לממש את המעבר. מעטים מאוד ברחו למרות בני המשפחה שהשאירו מאחור, שהיו אלה שנענשו על הבריחה. והעונש לא היה קל. מעט על התנהלות שטאזי, הלא היא המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, אפשר לראות במוזיאון אחר מומלץ – מוזיאון ה-DDR.
הגשר על נהר השְׁפְּרֶה - ממש ליד ארמון הדמעות
בבוקרו של יום הביקור שלנו, המוזיאון נמלא בקרני שמש סתווית המשרים אווירה של חופש. אותו חופש שאנחנו למדים ממוצג למוצג שהיה חסר לתושבי גרמניה המזרחית. אנחנו נעזרים באוזניות שמע להסברים, בצורת אפרכסת טלפון של פעם, בהרבה טקסטים כתובים אנגלית וגרמנית המנסים להכניס לאווירת הסבל במקום שקיבל את שמו בגלל דמעות הפרידה של קרובי משפחה וחברים שנפרדו כאן ולא ידעו אם אי פעם ישובו להפגש.
נדמה לי שאחרי כל כך הרבה שנים מותר לנו לעצור רגע נוכח המוצגים ולשאול שאלות על מהות החופש. השאלות הן החשובות בעיניי, לא התשובות.
תמונות בתצוגה מעידות על חיי היום יום במזרח ברלין
המוצג הראשון בו צפינו, מיד אחרי שדלתות המוזיאון נפתחו, בדיוק בזמן יש לומר, היתה תצוגת מזוודות. בזכרון הקולוקטיבי שלנו מוצג כזה מזכיר עצב אחר, ימים אחרים בתולדות העם היהודי בגרמניה וקשה לי להשליך מהם על עצבונם של אחרים.
חומת ברלין
הימים הם ימי המלחמה הקרה, שנות השישים של המאה הקודמת. ממשלת גרמניה המזרחית, החליטה לבנות חומה סביב ברלין המערבית שהיתה אי בתוך שטח הרפובליקה המזרח גרמנית, כדי שאזרחיה יפסיקו לברוח אל המערב הנוצץ והקוסם – הגבול סומן עד אז בגדר ובתיל ולא הרתיע המונים לקפוץ מעל אל החופש. חומת הבטון חילקה משפחות – בין המערב למזרח. למעשה היו אלה שתי חומות ושטח מפורז הפריד בינהן. בשטח המפורז היו מגדלי שמירה – כפי שמתואר בתמונה הזו מתוך מוזיאון הרחוב ברח' אוברבאום. הבתים ברחוב זה גבלו ממש בחומה ואנשים רבים קפצו אל מותם מחלונות הבתים כאן, בנסותם לברוח אל החופש.
תמונה המוצגת על קיר ברח' אוברבאום - צולמה ב-1968 ואפשר לראות את שתי החומות, השטח המפורז ומגדל השמירה באמצע
נקבעו כמה מעברי גבול לאורך החומה. אל המעבר שבתחנת רח' פרידריכשטראסה הגיעו ברכבת, הורדו בתחנה והובלו בקבוצה אל בנין מעבר הגבול. כאן, כמו בכל מעבר גבול התבקשו לאפשר חיפוש במזוודות, לעבור חיפוש ידני בבגדיהם ורק אז נחתמו דרכוניהם חותמת שאיפשרה שהיה של שעות ספורות מחוץ למולדתם .
ניתן לראות כאן את בנין תחנת הרכבת פרידריכשטראסה מאחורי ארמון הדמעות
תאי הבדיקות הצרים מחזירים אותי לתחושות לא נעימות. אני נזכרת שפעם, כשלנתב"ג קראו שדה התעופה לוד והיה רק טרמינל אחד, גם היו מבני מעבר מאיימים כאלה, גם נדרשנו לחיפוש בבגדים. נוכח המבנים האלה הרגשתי לראשונה הזדהות.
תאי בדיקה צרים
התחנה הבאה במוזיאון, היא הצד השני. של מי שמגיעים מהמערב לבקר את הקרובים במזרח ומי שחוזרים הביתה מהשהיה הקצרה במערב. החיפושים בכליהם של החוזרים היו מדוקדקים עוד יותר. רשימה ארוכה של חפצים, עתונים ותמונות היתה אסורה, חלילה שלא יביאו איתם משהו שמנוגד לחיים הסוציאליסטיים, שלא תהיה הוכחה כלשהי לנהנתנות בשעות המעטות של השהיה במערב. החוזרים נעקבו זמן רב אחרי חזרתם הביתה.
למה חשוב בעיניי לבקר במקום כזה?
צריך לגייס קצת דמיון על מנת להבין במה מדובר. אנחנו פריבלגים וחיים בעולם חופשי. היום, כשאנחנו עוברים בין מדינות אירופה בלי מעברי גבול, קשה לזכור שלא כולם זוכים בחופש דומה. לא בכל מקום בעולם יש חומה פיזית ובכל זאת חופש התנועה, שהוא זכות בסיסית, אינו ניתן לכולם ואינו מובן מאליו.
לקריאה נוספת:
שאלות נוקבות שהתעוררו אצלי אחרי קריאת "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק
תודה שהייתם איתי עד כאן. אשמח לכל תגובה שלכם כאן למטה.
במפה שציירתי למטה ניתן לראות שרק חלק קטן מהחומה חצץ בין ברלין המערבית למזרחית. רובה הגדול הקיף את העיר המערבית וחצץ בינה לבין גרמניה המזרחית.
Comments