לונדון מבעד לערפל

אתמול הסירה בריטניה את מגבלות הקורונה, על כן אפשר להתחיל לפנטז על טיול נוסף בלונדון. לונדון הפכה מזמן ליעד של געגוע עבורנו, אבל לא תמיד היא היתה כזו. נזכרתי בשבוע שעבר בפגישה הראשונה שלנו – שלנו עם העיר הגדולה, הפגישה הזו שהתקיימה כי "חייבים".

קו הרקיע הזה של לונדון לא היה בשנות השמונים. משמאל קתדרלת סנט פול מימין הסיטי של לונדון

"חייבים" לראות כי יש בה שכיות חמדה חשובות לתרבות העולם המערבי, כי היה ויכוח מתמיד בין כולם – "לונדון או פריז?" וכדי להשתתף צריך להכיר, כי קראנו הרבה ספרים שהתרחשו ברחובות האפלים שלה, שדרמות רבות נבנו על יסוד הערפיח המפורסם שלה שלא מאפשר לראות ממטר, שהנסיך צ'ארלס, שאולי אולי עוד מעט, בימנו יהפוך סוף כל סוף למלך, כינה אותה בתוכנית טלוויזיה מדוברת של שנות השבעים "מכוערת" והזמין ארכיטקטים לשנותה.

שאריות של לונדון מתקופת דיקנס ניתן לראות בשכונות שונות של העיר

הפעם הראשונה בה פגשנו את לונדון ההיא, הטביעה בנו חותם לשנים רבות. אני נושאת עמי הרבה מראות מאותו ביקור ראשון – רובם לא צולמו כי בימי מצלמת הפילם צילמנו מעט ביותר והזכרון כידוע מתעתע, אבל אם אלביש עליו את המילים הזוכרות, אולי יישאר עמי:

הכניסה לאנגליה היתה מפוארת, בדיוק כמו אותם סיפורים שקראתי בילדותי. הגענו במעבורת מקאלה (Calais) בצרפת. מהר מאוד אחרי עזיבתה את נמל הבית, ניווטה דרכה בין עננים סמיכים של ערפל ואנחנו על סיפונה עטופים מעילים, כובעים וצעיפים באמצע אוגוסט, חווים לראשונה את הקור של הים הצפוני. אחרי כשלוש שעות הפך הערפל לערפיח, כלומר למסך סמיך וכהה, שלא איפשר לראות דבר והקשה על הנשימה. באותם ספרי ילדות תוארה התופעה הזו בהרבה מילים רומנטיות ואני הרגשתי כלפיה כעס, כי היא מנעה ממני התלהבות של מראה ראשוני. את צליל צופר המעבורת שהודיע כי הגענו לנמל דובר (Dover) אני שומעת אפילו עתה.

ישן - משמאל מול חדש מימין

מזג האוויר לא היה נדיב עמנו במשך כל הביקור. גשם זרזיפי ירד כל הזמן, ובהפסקות שב הערפיח ותפס מקום. העובדה ששבוע לפני כן נהננו עד בלי קץ בפריז היפה והשמשית, היתה כמובן לרעת ההשוואה עם לונדון. לא הפגנו שום התלהבות מהעיר שהיתה גם בעיננו מכוערת. אז, בשנת 1985, זכינו עדיין לראות את כל מבני הסלאמס של מרכז העיר אותם הכרנו כמובן מהתאורים בסיפורי צ'ארלס דיקנס – בתים דו קומתיים בצבעי בוץ שאצרו בתוכם סיפורים על עוני, יתמות וקבצנות מאורגנת. הניגודיות הגדולה לרחובות המתויירים של לונדון כמו אוקספורד, בונד וריג'נט המהודרים זעקה לשמיים. לו היו נשארות היום השכונות האלה על תילן, הייתי ודאי מתענגת על סדרות של צילומים מעניינים – אז, לא ידעתי לראות בהם את היופי. היום קם במקומם כל מרכז העיר – מהדוקלנדס ועד הסיטי.

קנרי-וורף - אחד מהדוקלנדס של לונדון בבנייה חדשה

בניגוד לרחובות העיר שלא כבשו את ליבנו, ביקרנו במספר מוזיאונים חשובים בעיר שגרמו לנו להנאה מרובה – כאן, בניגוד לפריז או איטליה, היה כיתוב באנגלית ליד המוצגים שיכולנו לקרוא ולהבין. מיד הבנו שהזמן נגדנו – לא נספיק לראות הכל בזמן שהוקצב לטיול וגם ליהנות. בעיקר כי התחבורה הציבורית היתה פחות נוחה מזו שבפריז – תחנות הטיוב היו מאוד מרוחקות זו מזו, ובעיקר מהמוזיאונים עצמם וזמן רב נגזל מאיתנו בהגעה אליהם. (אני משווה כל הזמן לפריז כי אני זוכרת שהיינו עסוקים בזה בזמן אמת).

תחנת רכבת תחתית - תחנות רבות נוספו לעיר בעשרים השנים האחרונות

התלהבנו בעיקר מהמוזיאונים הרבים של לונדון: התרגשנו במוזיאון הבריטי בו פגשנו במרחק נגיעה מוצגים שהוזכרו בשיעורי הסטוריה ותנ"ך, נפעמנו במוזיאון להסטוריה של הטבע מהשלדים הענקיים של הדינוזאורים – הנה הוכחה שהם באמת היו קיימים והם לא מדע בדיוני! ומוזיאון המדע – איזה רעיון אדיר להקדיש שש קומות למוצגים ששייכים בדרך כלל לאולמות של אוניברסיטאות – היו שם פוחלצים, חלקי חיות ועוברים בפורמלין וכלי רפואה בני 200 שנה ויותר, וחלקי מכונות מהמהפכה התעשייתית. אין ספק שחווית פעם ראשונה היא משהו מיוחד, אבל יותר מכל זכור לי החום המעיק ששרר בחדרים החשוכים, הקלסטרופוביים, משהו.

אחד משלדי הענק של הדינוזאורים במוזיאון להסטוריה של הטבע

הממתק שבמוזיאונים היה ללא ספק ה"נשיונל גלרי" בו פגשנו כל כך הרבה יצירות מופת שהיו ברשימת ה"חייבים לראות פעם בחיים" שלנו, שאפילו הלובר לא יכול היה להתהדר בהם. שעות הסתובבנו בין האולמות השונים. והיה האיש ההוא שעד היום אני זוכרת את תחושת הקבס שעורר בי שעה שהתהדר בעברו הצבאי בפלשתינה המנדטורית. הוא עבד כשומר במוזיאון וזיהה את העברית שלנו.

בתי קפה ומסעדות תופסות מקום על מדרכות לונדון - מחזה כזה לא נראה בשנות השמונים

זו היתה הפעם הראשונה שפגשנו מכוניות שנוסעות בצד הלא נכון, זו היתה הפעם הראשונה שטעמנו טעמו של אוכל תפל ממש. נקניקיה בטעם פלסטיק ועגבניה חלוטה לארוחת בוקר, הפעם הראשונה שראינו כמות עצומה של אנשים (באוקספורד סירקוס) – ים של אנשים! הפעם הראשונה מזה שנים שפגשנו נייר טואלט גס ומכאיב (בארץ היה נייר כזה נחות שעלה אגורות בודדות ובגילי אז, כבר לא הכרתי איש שהשתמש בנייר הזה ששרד מתקופת הצנע), הפעם הראשונה שעמדתי נבוכה ממש אל מול שני הברזים משני צידי הכיור ולא הבנתי איך גורמים לזרימת מים פושרת כשברז אחד רותח והשני קפוא. למי שתוהים התשובה היא שלא משתמשים בזרימה מהברזים אלא במים שנקווים בכיור תחתיהם.

המוני אדם ברחובות לונדון

זו היתה הפעם הראשונה של חווית שופינג מלהיבה – חנויות מסוג שלא פגשנו בארץ, למשל חנות ייעודית לבגדי תינוקות וילדים, חנויות ענק של בגדים למבוגרים, האמלי'ס שכבר אז היתה שם דבר – חנות הצעצועים הענקית, רחוב שלם של חנויות ספרים – חלק מהן ענקיות! והכל הכל במחירים זולים יחסית לארץ למרות שאת הפאונד המרנו בכשמונה וחצי שקלים!

נילס יארד - הסימטה הצבעונית

היום אני מתבוננת אחורה בנוסטלגיה, מסוגלת להבין את הצעירים שהיינו, הסנובים שהיינו כי רצינו יותר מחווית "חוץ לארץ", מבינה שבגעגועים שלי היום לעיר הקוסמופוליטית היפייפיה שצמחה מלונדון ההיא – נטוע גם הטיול ההוא הראשון שרגשות עזים של דחייה מול סקרנות ועניין רב, גרמו לנו לחזור אליה שוב ושוב.

את כל התמונות כאן צילמתי בטיולים שונים ללונדון. הלוואי ונשוב בקרוב לצילומים חדשים. אם הגעתם עד לכאן, אשמח לקרוא את חוויות "טיול פעם ראשונה" שלכם - כאן בתגובות למטה.

לקריאה נוספת:

את געגועי ללונדון כתבתי כאן

את רשמי מחלק מהמוזיאונים הרבים של לונדון ריכזתי כאן

אחד מהטיולים הרבים ללונדון זכה לתאור משתפך כאן

וזו היתה הפעם הראשונה שלי בפריז.