מה שאבד בזמן

מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות | נורית גרץ

עורכים: שלומציון קינן ויגאל שוורץ | הוצאת כנרת, זמורה, דביר

ומה אם הזמן לא מסודר מאורע אחרי מאורע כפי שאנחנו חווים אותו? אולי הזמן הוא אוסף של פתקים שנכתבו כל החיים ונשמרו בקפדנות לצד תמונות שצולמו, ראיונות טלוויזיונים וספרים עבי קרס, כולם מונחים לפנינו לנבור בהם?

"מה שאבד בזמן" הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. אני אוהבת את הכתיבה של נורית גרץ. זו כתיבה אישית, אסוציאטיבית ואני מוצאת את עצמי כמעט בכל שורה שלה על אף שהיא כותבת על נושאים רחוקים מסיפור חיי.

התקופה האחרונה - שנה כמעט, היו בה עבורי מעט טיולים ולא היתה בה הרבה כתיבה. מומחים יגידו לי שהכל תרוצים ושאם רוצות לטייל אז מטיילות ואם רוצות לכתוב אז כותבות, אבל אני מכירה את מעיין היצירה שלי והוא התרחק ממני מאוד בשנה הזו. אחד מיובליו הראשיים של המעיין הוא עצם הקריאה בספריהם של אחרים - המילים שלהם מעוררות אצלי זכרונות חבויים והשנה הזו, איך לומר בעדינות, לא היתה טובה אלי גם בתחום הקריאה. מהמעט שקראתי, התבלט "מה שאבד בזמן" והספר מתאים לסיכומים: הספר הזה נועד אולי לסכם חיים שלמים (של עמוס עוז) אבל בעיניי, יותר מכל, מסכם את סופם. החודש ימלאו שנתיים ללכתו של עמוס עוז וזו סיבה נוספת לספר עד כמה אהבתי את "מה שאבד בזמן".

הספר נכתב כדי להיות ממואר נוסף לעמוס עוז. הוא ביקש מנורית גרץ לכתוב ביוגרפיה שלו והיא טענה לפניו שכל מה שיש לכתוב אודותיו כבר נכתב על ידו ב"סיפור על אהבה וחושך". "אבל את תכתבי אחרת" הוא אומר לה, ונורית גרץ כותבת כמו שרק נורית גרץ יכולה לכתוב.

כותרת המשנה של הספר היא: ביוגרפיה של ידידות. ואכן הידידות הזו מסופרת לאורך כל הספר באופן ייחודי: היא מספרת על מפגש שתי המשפחות - שלו ושלה. הילדים שלהם משחקים אלו עם אלו, בן זוגה עמוס קינן, בת זוגו נילי עוז גם והרבה שיחות שלהם, חלקן קבועות ובזמן קבוע. ברקע תמיד ברושים, שדות ושקיעות. מדבר קיבוץ ועיר. כל המקומות בהם נפגשו יחד. והכל מסופר בתמונות המתערבבות זו בזו באופן אסוציאטיבי, לפעמים קראתי משפט כמה פעמים כדי להבין לאיזו תמונה שייך כל חלק שלו - העבר מתערבב בהווה, עבר רחוק עם עבר קרוב והווה שהוא זמן הכתיבה עם הווה שהוא זמן עריכת הספר.

הזכרון מככב בספר לצד כל הדמויות האחרות: נורית גרץ מעידה על עצמה שהזכרון שלה די מעורער, "הגיל עושה את שלו", ולכן היא נסמכת על אלפי פתקים שנכתבו במשך השנים, שלו ושלה, על הערות שנכתבו בצידי כתבי יד, הקלטות של שיחות אישיות, תמונות שצולמו, קטעי סרטים רבים שהוקרנו בטלוויזיה. ואני שאלתי את עצמי לאורך הקריאה, כמה אנשים שאני מכירה שומרים את כל הפתקים שכתבו אי פעם, שלחו או קיבלו? כמה מאיתנו יודעים לשייך פתק ישן שנמצא באקראי לאירוע ממשי? כמה מאיתנו זכו להצטלם, להתראיין ולהקליט כל כך הרבה שיחות כדי שהזכרון יהיה ממשי ולא מתעתע? מסתבר שנורית יודעת.

כיוון שאני קוראת את הספר בתקופה משנת חיים, אני תוהה תוך כדי כיצד אזכור אותה וכיצד אוכל לספר עליה בעתיד, שכן, כפי שאמרתי בתחילה, מעט מאוד כתבתי בתקופה הזו וכמעט ולא צילמתי בכלל.

לעמוס עוז יש זכרון פנומנלי לטקסטים שכתב, נורית גרץ קראה אותם אינספור פעמים, גם לצורך עבודת התיזה שלה לתואר שני. ברבות השנים הוא מסתמך על דעתה כשהוא כותב ספרים חדשים, לפעמים משפט שאמרה נכנס לספר שלו כעבור עשרות שנים. הם מדברים על ספרות, על מוזיקה על החיים. "דואטים" היא קוראת להן. התימלולים בידה והיא נסמכת עליהם בכתיבתה.

ואת כל זה מספרת גרץ עד שהיא מגיעה לפרק שבו נודע לה כי עוז חלה במחלת הסרטן. אז הידידות בינהם עולה שלב, היא הופכת להיות התומכת שלו להחלמה ואני קראתי וחשבתי שאם נגזר על אדם לחלות במחלה הארורה, כדאי שתהיה לו ידידה כמו נורית שתתמוך בו בכל השעות הקשות, בדיוק כמוה. כמחצית הספר היא עדות לידידות הזו שהתפתחה להיות למה שהיתה והקריאה מרפרפת על פני החדרים – שלו בבית החולים, שלה בביתה.

כתיבת ממואר היא נושא נוסף בעל משקל בסיפור. איך והאם לכתוב ממואר היא הרי השאלה שעומדת בבסיס הסיפור. והספר הופך להיות עוד אחד מהמדריכים המצויינים לתורת הכתיבה: מהיכן מגיעה המוזה? כיצד אוספים סופרים את הרעיונות שלהם? כמה כותבים וכמה מוחקים? אבל שיא הריגוש שלי כקוראת, מגיע בפרק שכדי לדבר עליו אני חייבת להזהיר מספוילר: כשנורית גרץ מסיימת את כתיבת ים ביני ובינך, על רחל המשוררת, היא חולה במחלה מסתורית שאין לה שום הסבר זולת העובדה שנוצרה סימביוזה בין הסופרת לדמות הראשית בספר שזה עתה סיימה לכתוב. רמת הזדהות כזו נשמעת בלתי אפשרית. בקריאה השניה של "מה שאבד בזמן" הסיפור הזה מהווה עבורי רמז ואני מבינה טוב יותר את הידידות העמוקה של גרץ עם עמוס עוז.

מסתבר שהממואר הזה שכתבה נורית גרץ הוא על ידידות מופלאה בת 45 שנים, על שני אנשים שיכולים לתחזק ידידות כזו למרות המהמורות שהחיים טמנו להם ולצלוח אותן.

כשסיימתי לקרוא את הספר בנשימה עצורה, הפכתי אותו מיד וקראתי בו שוב, קריאה מעמיקה ומענגת עוד יותר. אני מניחה שאין צורך לומר שאני ממליצה ביותר.

ובעיתוי הזה של שנה חדשה שבאה אחרי השנה הכל כך מסובכת וקשה שעברה על כולנו, הקריאה בספר הזה גרמה לי להרהורים נוספים על הזמן האבוד, על ידידות כמזור ובעיקר על מהות הזכרון.

מאחלת לכולנו שנה טובה.