יש משהו מאוד עמוק ביכולת לנתח ולהבין את שקוראים אחרי התנסות אישית, תהה סטפן הפילוסוף בקול רם וקיווה שאצטרף לתהיותיו ואוסיף עליהן כדי שיוכל הוא לחדד את המחשבה, אבל אני החרשתי והתעמקתי בתוואי השיט, טרודה ממה שמחכה לנו בסופו. 

כשהגענו אל המזח גם אני התרגשתי, הספינה לא נראתה גדולה בהרבה מתא הכרכרה, אותו אימצנו לנו לבית במסע הקודם, אלא שכשעליתי עליה גיליתי שהמרחב בה גדול בהרבה ממה שנראה. חלקה המשוקע במים לא נראה כלל מן היבשה. הסיפון היה החלק היותר מסוכן שלה, על כן ביקשו ממני לרדת מיד אל חדר האורחים שהוכן במיוחד עבורי ועבור סטפן. כל ייתר אנשי הצוות שוכנו בחלקים אחרים של הספינה.

אבא של אדלה היה דייג. אדלה נשלחה בגיל מאוד מוקדם לנחל לכבס עם הכובסות. הכרותי איתה היתה קצרת ימים והיא נשלחה למנזר, כדי שהמזון המועט שנכנס לביתם יספיק ליותר פיות. דיג בנחלים היה פרנסה עונתית ופעמים רבות עניין של מזל. אביה של אדלה עמד ימים רבים ליד שפך הנחל המרוחק מהכפר ולא תפס אף דג ולעומת זאת בימים אחרים, באותו מקום ממש, נחל הצלחה גדולה ולהקות דגים עלו בחכתו. כשזה קרה בסוף היום עם שקיעת החמה, אף אחד כבר לא רצה לקנות ממנו סחורה שלא תיצלח לארוחה של מחר. את הדגים האלה המליחה אמה בסיוע כל בנותיה, על מנת לשמרם ולנסות למכור אותם למחרת בחצי מחיר. בימים בהם הצליח האב לדוג צלופחים יכלה משפחתה של אדלה לחגוג בארוחת ערב משביעה. 

משפחתה של אדלה היתה אמנם ענייה במובנים הידועים, אך עשירה בסיפורים. אדלה נהגה לספר את סיפוריו של אביה תוך שהיא מקשטת אותם בחרוזים: המילה שבסוף כל משפט תמיד התנשקה עם המילה האחרונה במשפט הבא אחריו. היא ידעה לגרום לנו לחייך ולהזיל דמעה. בתקופה הקצרה שאדלה כיבסה איתנו, ההספק שלנו בעבודה היה מאוד קטן. היינו מרותקות למוצא פיה. "אבא שלי יודע לדבר עם הדגים", סיפרה אדלה, בעיקר עם אלה שלא עלו על חכתו, שהתחכמו איתו וניהלו איתו משא ומתן על החופש שלהם, על ידי סיפור שסיפרו מעולמות אבות אבותיו. הם ידעו לספר לו על הספינות שבנו הגברים במשפחה, החסונים שגרו בצפון הרחוק והקר, ספינות מפרשים ששטו בים הפתוח וספינות שטוחות גחון שנועדו לשיט בנהרות גדולים כל כך, שקשה היה לראות את הגדה השניה שלהם. למרות שאדלה ריתקה אותנו, נהגנו ללגלג על הדמיון המופלג שלה, שידע להמציא נפלאות כמו נהרות גדולים ודגים מספרי סיפורים. 

הבנות אמרו ש"נהר" הוא מקווה מים זורם, כמו זה שאנחנו יושבות לידו, בגודל שעיננו רואות, או אולי קצת יותר רחב ולא יתכן שיש נהרות שונים. צחקתי עם כולן אבל בלילות נהגתי לדמיין את הדגים מספרי הסיפורים והם היו בדמיוני צבעוניים באופן מיוחד, את הגברים החסונים שידעו לבנות ספינות ואת הביטוי "שטוחות גחון" שלא ממש הבנתי. למעשה גם לא הבנתי מהי ספינה עד שראיתי איור של אחת כזו, ימים רבים אחרי כן באחד מספרי המסעות של סטפן. אז גם ראיתי איורים של ספינות שונות שנועדו למטרות שונות. דגים מדברים לא פגשתי מעולם.

כשהגענו לספינה שחיכתה לנו על הנהר, חייכתי חיוך רחב ושאלתי את האיש הממונה עליה "האם היא שטוחת גחון" והאיש נעץ בי מבטים מעריצים שלאחריהם בא הסבר מדוקדק על הספינה, ממנו לא הבנתי דבר. בעודנו ישובים בבטן הספינה הזו, סטפן ואני, בחדר שהוקצה לנו, פתחתי בשיחה על אבותינו מהצפון הרחוק. הוא סיפר לי את הידוע לו ואני הוספתי משלי, שלרוב נשען על סיפוריה של אדלה. החלטנו ללמוד את הנושא טוב יותר, כשנחזור אל ביתנו שמעל אגם המראה.

השיט היה נינוח יותר מהמסע בכרכרה. המתח לא עמד ביננו כבפעם הקודמת, הפעם היינו בני ברית. ביומיים בהם התקדמנו אל עבר יעדנו השתדלנו בעיקר לגבש עמדות משותפות. למרות אזהרות מפקד הספינה, עלינו על הסיפון, נשענו על המעקה והתבוננו על מי הנהר הצלולים שמילאו את כל הערוץ. משני צידי גדות הנהר היו נטועים עצי יער שהסתירו את הנוף, ההרים הגבוהים הלכו והתרחקו מאיתנו ככל שהספינה התקדמה במעלה הנהר. הוקסמתי מרחשי המים, מהדגים הרבים ששחו בהם ומעדת ברווזים צחורים, ארוכי צוואר שראינו במקומות בהם גדת הנהר היתה רדודה. ראי את הברבורים היפים, הצביע סטפן לעברם ואני התביישתי להודות שלא ידעתי את שמם וכיניתי אותם "ברווזים" כשאני מתפלאה על אורך צאוורם. מעולם לא הפסקתי ללמוד מסטפן ומידענותו הרבה. חיבקתי אותו בידי החופשיה, שמחתי שהוא לצידי כל העת. 

לאחר כחצי יום שיט, נכנס הנהר למעבה היער, העצים שוב התחלפו לנגד עיננו והיו לעבותים וצפופי עלווה. ניסינו לחדש את מנהג הארוחות בדרכים גם כאן, היה עלינו להסביר בתחילה שאין אנו מקיימים הפרדה ביננו לבין הצוות, אך צוות הספינה לא קיבל את הרעיון באהדה, המשמעת אליה הורגלו, היתה כשל אנשי צבא המחונכים למידור ועל כן סרבו בתוקף לשבת עמנו "כי אין זה יאה לערב מעמדות", אמרו. גם בלילה המשיכה הספינה בדרכה, בעת שאנחנו הסבנו בחדר שהוכן לנו בירכתי הספינה. בבגדינו שכבנו על המיטה שהוכנה לנו, התחבקנו והתכסינו בנסיון לישון, אך הקור שלא פסח עלינו וטלטול הספינה לא איפשרו לנו שינה מרובה.

סופו של הנהר בו שטנו היה בשפך לנהר גדול ורחב ממנו, כזה שבאמת קשה לראות את גדתו הנגדית. בצומת הזה חיכו לנו הרכב הראשי עם שיירת המרכבות. השמש כבר עמדה במרום השמיים ולנו נועד עוד מהלך קצר על מנת לעמוד בשערי העיר. הדרך הקצרה הזו, כך נאמר לנו, היא גם קטע הדרך המסוכן ביותר ובכל זאת עדיף היה לעבור בה מאשר להתמודד עם שיט כנגד כיוון הזרם, על הנהר הגדול, בספינה כה קטנה. בהמלצת הרכב הראשי שהיה האיש הכי מנוסה במסעות מעין אלו, ליוו אותנו הפעם אבירי החצר, שבהעדר מלחמות, ניתבו את עיקר כשרונם ליכולת ניהול משא ומתן עם שודדי הדרכים. הם ידעו לדבר בשפתם ולהניח את דעתם במעט מאוד אתנן. מסתבר שכבוד הדדי הוא הכלי העיקרי המשמש בשיחות השכנוע האלו. הרכב ביקש מאיתנו בנימוס רב לא להתערב כדי לא לקלקל ועל מנת להשאיר את ארנקינו מלאים ככל האפשר. בגלל השלווה שהשרתה עלינו השהייה בספינה השטה, לא התנגדנו, הפקדנו ארנק אחד בידי מנהיג חבורת האבירים הזו שהגנה עלינו והורינו לו להסתדר איתו עד סוף הנסיעה. 

למרות שהבחנתי בנחל הקטן המשכשך בדרך ובעצים שהחליפו שוב עלווה והפכו מחטניים יותר, סימן לכך שטיפסנו על ההרים, אני זוכרת מעט מאוד מהקורות אותנו בנסיעה קצרה זו. למרות הריגוש הצפוי בהכרת העיר הגדולה, סיבת ההגעה אליה גרמה לי לרצות לקרב את סופה. עד הגיענו אל חומות העיר, שלוש חבורות שודדים הספיקו לעצור את השיירה שלנו. הבחנתי בנשים שהיו חלק מהחבורה, אוחזות בילדיהן הקטנים, כולם מלוכלכים ולבושים סחבות. מרחוק יכולתי לראות את הרעב הניבט מעיניהם. סטפן אמר בשקט שלא כדאי ליצור קשר עין איתם, כי אחרי זה ודאי ארצה גם לשוחח איתם. ממני ומסקרנותי פחד יותר. זו היתה אתנחתא קלה של צחוק בתוך רגעי הפחד, כי אין לדעת מתי ימחלו האנשים האלה על כבודם ויהפכו אלימים ממש ולא רק באיומים.

חומות העיר היו גבוהות ומפחידות, לפחות עבור בת כפר, חופשייה כמותי, שגדלה במרחבי השדות והיערות. נדמה כי ציפורי השיר ליוו אותנו בדיוק עד החומות האלה ומשם נטו לברוח בחזרה אל המרחבים. גירשתי את המחשבות הזרות האלה כי רציתי להכיר את העיר ואנשיה, שסיקרנו אותי מאוד. הרכב הראשי עצר את כל השיירה ליד שער ברזל עצום מימדים, שהוא הכניסה העיקרית לעיר המסוגרת. נקל היה להבחין ביתרון האסטרטגי שבמיקומה של העיר, במרום הגבעות החולשות על מפגש הנהרות הגדול. 

לו גרנו בעיר, שאלתי את סטפן, מה היה שונה בחיינו הרשמיים? האם היינו עורכים יותר נשפים במשך השנה, פוגשים עוד אצילים ואצילות? האם היו אלה תורמים לנו בשיחות חכמות? האם השפעתינו עליהם היתה גדולה יותר? מדוע בעצם מלך הנסיכות, זה אשר מולך על כל הטריטוריה העצומה הזו, קבע את משכנו בארמון מרוחק, בהרים ולא במקום מרכזי כמו העיר-מבצר שאנחנו עומדים בשעריו? איך זה שאנחנו כל כך מרוחקים? התרסתי בפני סטפן. אבי, איש הצבא, ענה לי בתשובה לשאלה דומה לשאלתך, שאני שאלתיו, כשצפינו אל עבר הרי הלהב, אמר סטפן במבט מצועף, עוצר את שטף שאלותי, כי "ההרים שלנו הם צומת אסטרטגי ביותר, כי כשמתפתח קרב על האזור, לעולם שליטה על מעברי הרים חשובה יותר משליטה על אם הדרך". מחשבה מעניינת אמרתי כשאני לא באמת יודעת עדיין מה דעתי בעניין.

השער התרומם לאט לאט, הכרכרה שלנו עברה על הגשרון הקטן שמעל החפיר ונכנסנו אל שטח המבצר, הבנוי אבנים מסותתות בגודל ענק, מרשימות, כמוהם לא ראיתי מעולם. צחנה עזה עלתה מהרחוב, מסוג חדש שלא הכרתי, ומיד חשתי הקלה על כך שאיננו מתגוררים כאן וכבר לא רציתי תשובות לשאלותי מקודם. מולנו ניצבה שורה של סוסים מעוטרים דגלים צבעוניים ועליהם רכובים גברים לבושים מדים מצועצעים. זקיפים חנוטי מדים בצבע ובתפר אחר ניצבו בכל מקום, כנראה שהיה צורך להגן על משהו. תשומת ליבי ניתנה לבתי העיר הראשונים, שהציצו אלינו. הם נראו קטנים ומגובבים זה על גבי זה, היתה להם צורה מאוד משונה, צרים למטה ומתרחבים כלפי מעלה, כמעט נושקים לבית שבצד השני של הרחוב. קורות עץ רחבות חיזקו את הקירות גם בהצלב. חושך של דמדומים עמד בעיר למרות שידעתי שצהרי היום עכשיו.

צמאים לחדש, לשונה ולבלתי מוכר, רצינו כבר להכנס, לראות, לבדוק ולהשוות. טקסים ונימוסים היו הדבר האחרון שעניינו אותנו, אבל הבנו שזה בלתי נמנע והרי גם המארחים שלנו רוצים לראות, לבדוק ולהשוות. אנחנו בבגדי המסע המיוזעים שלנו, הם בבגדיהם הנוצצים, נעמדנו אלה מול אלה, הם מדדו אותנו ואנחנו אותם. למרבית ההפתעה, שפתנו התגלגלה גם בפיהם, כך שהמתורגמן שלנו נותר עתה מחוסר עבודה.

האיש החשוב שלהם, שהסתבר מאוחר יותר שהוא אדוני העיר, ברך אותנו בנאום שכנראה הוכן מראש, היו כמה שתיקות בין המשפטים, שהסגירו את נסיונותיו להזכר בשורות שלמד על פה, הוא נראה איש חביב, לא מבוגר בהרבה מאיתנו ותהיתי היכן החביא את אשתו, שכן לא היתה כזאת בין מקבלי הפנים. את שאט הנפש מהריחות הנוראים הפרה מנגינת נבל חרישית שהגיעה ממעלה הרחוב ואנחנו הראנו סימני הקשבה ברורים למנגינה ולא לנאום. זה פפין שמנעים את חיינו כאן, אמר האיש החשוב משהבחין לאן מופנית תשומת הלב שלנו ונראה כי גם הוא שמח לזנוח את הנאום המשמים. צלילי הנבל של פפין ופפין עצמו סיקרנו אותנו מאוד.

המארח שלנו, המלך לותאר, בקושי הספיק להציג את עצמו, סיפר לנו על המוזיקאי. פפין מנגן כל היום, צלילי נגינתו נשמעים מקצה האחד של העיר עד לקצה השני. פפין הוא בנו השביעי של האופה. הוא היה בן שלוש כשעובר אורח השאיר לו את הנבל שלו שהכביד עליו בנדודיו, כיוון שראה שהילד מתגנב לחדרו, ששכר אצל אמו ופורט על מיתריו. תמורת אירוח של חודשים אחדים וארוחות מלאות, לימד את פפין הילד את כל תורת הפריטה והלך לדרכו. פפין לא עושה דבר חוץ מנגינה. סטפן הציג את עצמו ואותי ומיד ביקש להכניס לסדר היום פגישה עם פפין.

מעבר הכרכרה בעיר לא היה נעים. תחושת בחילה עלתה בי מיד אחרי שנגמרו נאומי הנימוסין מצידנו ומצידם, ועלינו בחזרה לתא הכרכרה כדי לנסוע אל הארמון, שעמד לארח אותנו בימים הקרובים. עתה, גם ראינו מה מקור הצחנה – נחיל ביוב ארוך ומגעיל זרם לאורך הרחובות שאנשים הילכו בהם. אנשים לבושי סחבות נצמדו ככל יכולתם אל קירות הבתים בעת שניסו לעבור מצד אחד לשני, חלקם ישבו בתוך הזוהמה בקרנות הרחוב, מצד שני הילכו אנשים שנראו רמי מעלה מהם וכרכרות דהרו בכוון ההפוך כשהם מתיזים רפש על העוברים והשבים. באחד העיקולים עברנו בשוק בו תגרנים הכריזו על סחורתם וגנבים ניסו לגנוב מכל הבא ליד. רק כשהגענו לככר גדולה מאוד, כל אלה נעלמו. נשימתי נעתקה מהיופי שנגלה אלינו. הככר הזו היתה מבואה לבניין ענק שכגודלו וכיופיו לא ראיתי מעודי.