רוב שטחי הארץ מכוסים יערות ויערות הם יפי הטבע, נאם בפני סטפן בעודנו עומדים באחד מהימים הנעימים בתוך קרחת יער. הוא הרי ידע על יערות יותר מכפי שידע כל אדם אחר שהכרתי. מבחוץ הם מפחידים, בעיקר את אלה שלא נכנסו אליהם מעולם, אמר כשהוא מנופף בידיו מעלה מטה ולכל הצדדים. תראי את הגזעים העבותים האלה, הצביע סטפן על העץ עליו נשען - כשאת עומדת לידם הם מסמנים לך שהם מזמינים אותך לעלות על השביל הצמוד אליהם, להסתובב סביבם, לחוש את החיספוס של הקליפה החיצונית, שסימני השנים חרוטים בהם וחילופי העונות טבועים גם באלה הזקופים כמו גם באלה המתפתלים אל הגובה.
כשתיכנסי עמוק לעובי היער, רק אז תתחילי לגלות את קיסמו, את שלל העשבים והשרכים הגדלים בו, את סוגי הפטריות השונות הצומחות ממש אחרי שטיפות הגשם מתייבשות.
את מזהה את אלה האכילות? לימדו אותך לברור אותן מבין כל הרעילות? נדתי בראשי, כי אמי אמרה לי תמיד שלשם זהירות כדאי שלא נאכל בכלל פטריות, היא ראתה כל כך הרבה אנשים שממש אחרי טעימת פטריה אחת החזירו את נשמתם לבוראם. בואי נאסוף קצת, אמר סטפן. נביא אותם לאמך ונבקש ממנה לבשל אותם כפי שראיתי את סוכנת המטבח שלי מבשלת, הוא הרי הרגיש כל כך נוח בביתנו, כל החודשים האלה, מאז אותה פגישה ראשונה, שבסופה הרגיע את אבי כי חוקי המלך לא יפגעו בנו. פחדתי למען האמת. פחדתי ממבע פניה של אמי למראה האוצר שאספנו, אך היה לי ברור שהיא לא תסרב לסטפן המלכותי.
עמדתי והתבוננתי בהם בעיניים בורקות. אימי וסטפן יחדיו. שימי מעט שומן חזיר בסיר, הורה לה סטפן וחממי אותו היטב, עמד לידה ובדק והיא צייתה. בינתיים בצע את הפטריות בידיו וזרק אותן בעדינות לסיר. ריח היער התפשט בחדר הקטן שלנו ופניה של אמי אורו. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאוכל בחיי נראה לי שזה יהיה שווה, אמרה מפוייסת וסטפן התגלגל מצחוק, הוא היה מאושר כל כך ואני רציתי רק שתמיד תהיה לנו השמחה הזו. אחרי שהפטריות הפכו שחומות והתחילו להצטמק הוא ביקש לשפוך עליהם מלוא הסיר מים חמים ולפחות ספל חלב אחד. אמי זירזה אותי ללכת לחלוב מהפרה מעט חלב וכך עשיתי. רק כמה גרגרי מלח חסרים, מחא סטפן כפיים, מרוצה מעבודתו. אמי שאלה אותו בעדינות אם קצת עשבים מגינתה יועילו למרק המתבשל וסטפן משך בכתפיו כאינו מבין בעשבים. אמי חייכה אליו בעצמאות יתרה וזרקה חופן פנימה. אני בינתיים ערכתי את השולחן, בצעתי לחם בנדיבות וקראתי לכולם להסב אל השולחן. סטפן הגיש בעצמו את סיר המרק לאוכלים כאילו עשה זאת תמיד בבית הזה, כאילו לא חצצו ביננו מעמדות. אבי חייך אלי ואליו חליפות, כולנו היינו מאושרים באותו ערב, לכולנו היה טעים ומשביע. לא שבנו לאכול פטריות אלא כשסטפן אסף אותם ושלח איתי הביתה ועל אף שרצה ללמד אותי סימני זיהוי – פחדתי ליטול על עצמי אחריות כה כבדה.
עוד שלחה אותי אמי בימי האביב המתקדמים יותר, בימים בהם התפוצצו הפירות על שיחי הפטל, עסיסיים וטעימים, לאסוף אותם ולהביא הביתה ככל יכולתי. אני שכל כך שמחתי בימים שהתארכו פתאום ואיפשרו לי שהייה ארוכה במחיצת סטפן, לא תמיד זכרתי את הפצרותיה, או אז למדה אמא לבקש את בקשותיה מסטפן והוא, שפחד שמא יפקד מקומו ליד שולחנה הנעים, שידל אותי למעשה הקטיף כשהוא מזרז אותי לעשות כמוהו וכך שבנו הביתה כשאנחנו נושאים בתוך שולי בגדינו המקופלים ערימות של פטל טרי, אותם שפכנו לתוך הקערה הגדולה על השולחן, עזרנו לאמי לנקות אותם משאריות השיח כשהיא נפנתה באותו ערב לרקוח ריבות שיספיקו לכל ירחי השנה הבאים עד תום החורף הקר. את הבגדים שלנו המוכתמים, שטפה בעצמה וייבשה אותם מעל האח.
סטפן הפך בחודשים האלה בן בית. הורי קיבלו אותו באהבה רבה כאילו היה בנם. הם לא שאלו אותי ולו פעם אחת על מעשינו ביער, אמי מעולם לא הזהירה אותי מפניו, כפי שנהגו אמהות הכובסות לעתים קרובות, כך סיפרו לי, מעולם לא הפחידה אותי באשר עתיד לקרות. היה ברור לנו אף ללא מילים שאני עשוייה לחוות מפח נפש בסיום ההרפתקה הזו שלי, ובכל זאת התירו לי הורי לחוות אותה בדיוק כפי שהתירו לי ללמוד קרוא וכתוב ותורת החשבון.