שארית
היום בדקתי, סידרתי, מיינתי. חילקתי את ירושת פיסות הנייר בגדלים שונים. סוף כל סוף ניגשתי לחבילה הגדולה של התמונות שלקחתי מביתה של אמי, אז כשנפרדתי ממנו לפני כשנה. מאז ועד היום לא יכולתי לגעת בחבילה הזו.
חמותי תמיד אומרת לי שאין צורך לשמור תמונות, בטח לא של משפחה שאין איש מכיר עוד, שביום שהיא לא תהיה, לא יהיה מי שיכיר את הדמויות הניבטות מהן. ואני מתעקשת לשמור אותן. את שלה, את שלי, את של אמא שלי.
אני עוברת עליהן אחת אחת. חלק מהן מעירות סיפורים מרבצם, חלק מזכירות לי נשכחות, חלק נדמה שלא ראיתי מעולם. בחלק מהן דמויות שאני מזהה אך לא זוכרת את שמן.
נראה שאף אחת מהתמונות לא צולמה ספונטנית כמו שנהוג לצלם היום. בכולן רואים אנשים שנעמדו מול הצלמים, מחייכים עד כאב הלסתות ומחכים לקליק המיוחל. יש כאן תמונה אחת בה אני מצולמת מחבקת את אבי מצד אחד ואחותי מחבקת אותו מצד שני, שתינו ילדות קטנות וכולנו צוחקים מלוא הפה. אני זוכרת איך צחקנו מיאוש שהצלם לא מצלם כבר, אבל הוא ידע למה הוא מחכה – לצחוק המתפרץ הזה.
יש כאן סיפורי חיים שלמים שמתערבבים אלה באלה. אמא שלי הנראית צעירה מצולמת בחבורה של חמישה גברים אבל רק זה שהיא מסתכלת עליו הוא בעל משמעות. סבתא שלי יושבת על הספה בסלון ביתנו ליד אחותה אותה פגשה לראשונה מזה 65 שנים! הן נראות משוחחות בעוד האחרים מביטים אל המצלמה לא מוכנים ולא מסודרים, אבא שלי יושב בפיסוק רגליים על כסא הפוך במקום שנראה משרד, זו התמונה היחידה בה יש די הרבה שיער לראשו והוא צוחק. אני לא זוכרת אותו כמעט כך, השיער שלי ישר לחלוטין, חף מתלתלי הקבועים ומסתיר עין אחת ורק אני זוכרת כמה שעות עבדתי כדי שיהיה כזה. שכנתנו האהובה סוזן נראית מאוד צעירה ויפה, עומדת לצד אחותי הכלה ואני זכרתי אותה מבוגרת ועייפה.
כל כך הרבה תמונות נכדים בגודל ענק יש באוסף, כולן פרי המבצעים שעל כל פיתוח של פילם בן 36 תמונות מקבלים במתנה אחת גדולה. את התמונות האלה נהגנו לשלוח לסבאסבתא במתנה.
ארבע ערמות ערמתי, מופרדות לסדר הגיוני. שלי. משפחות משפחות שפעם שכנו יחדיו באלבומים משותפים ועכשיו יחולקו בין החפצים בהם.
