תל אביב, נוסטלגיה
"אולי עוד שנים כבר נשכח שכל זה היה" כתבה אורית גידלי, אבל אני לא שכחתי ואני הולכת עם הזכרון באותם מסלולים שעוצבו ביד המקרה בטיולים השבועיים בעיר. את תל אביב הכרתי לראשונה כדרך התיירים. אחת לשבוע הגעתי אליה, כל פעם יורדת מהאוטובוס הקבוע בתחנה אחרת והולכת לאן שרגלי הוליכו אותי ובלבד שאמצא את עצמי בסוף ברחוב שלמה המלך.
כאבי שיניים היו הסיבה. אינני יודעת למה אני חלק מהסטטיסטיקה, אבל כך היו הדברים וגם אני כמו רוב בני דורי פחדתי פחד מוות מרופאי שיניים, כך הגעתי לצבא כשכל שיניי דורשות טיפול. כשהתגברתי בדרך לא דרך על פחדי, הפנו אותי אל אחד הרופאים הצעירים בתל אביב, היום הוא מבכיריה, שקיבל אותי במרפאתו ברח' שלמה המלך.
כנראה ששיניי היו חולות ביותר, שכן נקבע לי תור אחת לשבוע למשך שנה ואני שמחתי. לא לחוויות הקדיחה בשיניי אלא לתוצאת הלוואי – ההכרח להגיע לתל אביב.
בכוונת תחילה קבעתי את התור שלי לשעה יותר מאוחרת, כך שהיה לי זמן לטייל. בכל פעם חקרתי רחובות אחרים, כתיירת, עד שבסוף אותה שנה, כששיניי היו מתוקנות למשעי, הרגשתי כבר כבת-בית בכרך.
בתל אביב פגשתי את הרחובות הכי גדולים והכי רחבים שראיתי עד אז, פגשתי בתים שיכלו להתהדר בזקנותם ואני יכולתי לחוש אליהם הדרת כבוד, ראיתי ככרות וגנים וגלריות ופסאז' אחד עם חנות ספרים קסומה. מכולם נהניתי אך יותר מכל נהניתי מתחושת הבדידות בעיר הגדולה – הולכת בין המון אדם ובכל זאת לבד, מהתחלה להתחלה.
כבר אז הלכתי ברחובות כשאני אוספת אוצרות, התבוננתי בפיסות חיים, דימיתי את האנשים שמאחורי המרפסות, קישרתי בין סיפורי תל אביב בספרים ובשירים לבין מה שראו עיניי. אין לי תמונות מאז, אבל כן ניסיתי במשך השנים לשחזר אותן במצלמתי. נו, יצא קצת אחרת...
באחד המסלולים היותר אהובים עלי, עברתי דרך עמודי הרחוב שנראו בעיניי הדורים והוליכו אל גן החיות המיתולוגי עוד בטרם העביר בשנת 1980 את משכנו לסאפרי ברמת גן ומאז הוא גן העיר. לא פעם קניתי כרטיס וביקרתי את החיות הכלואות במקום הטיול הרגיל לגילוי הרחובות.
כל מה שנשאר מאותה פיסת טבע בעיר, מהכניסה לעולם הדמיונות הם עצי הנוי העתיקים ופרחים בצבעים מרהיבים הנשתלים עתה לפי עונת השנה.
הקיוסקים בפינות שדרות העיר כבר אז היו מיתולוגיים, עדות לימי ראשית העיר. הם גילו את הטרנד החדש ואני יחד איתם – מיצים טבעיים שנסחטו מפירות טריים ואני כיליתי את כספי המשכורת הצבאית על התענוג הזה.
בתום אותה שנה הפך הטיול השבועי הזה להרגל. עתה הגיע תור הקונדיטוריות, חנויות הספרים המיוחדות שלא היו שייכות לרשתות כמו היום, חנויות לממכר צורכי אמנות, גיליתי את הים הנפלא, את הכבד הקצוץ הכי טעים במסעדת ניו-יורק – דיזנגוף פינת בן-גוריון ובעיקר נקבע מסלול קבוע נוסף - הקניון הראשון בארץ – דיזינגוף סנטר.
עד היום הוא בעיניי הקניון היפה ביותר אם כי לא יעיל לקניות. שעות ישבתי בחנות "למטייל" בקומה האחרונה בין הפתקים על לוח מחפשי השותפים, בין סיפורי הטיולים שנאספו בדפדפות בית ספר, אפילו שהם סיפרו סיפורי ארצות שרק הפכו לחלומות עתידיים.
מאז תל אביב שינתה פניה. הרבה מתחמים חדשים נוספו לעיר, אחדים מבתיה לבשו בגדים חדשים, אופנתיים יותר, מסעדותיה התקרבו במהירות הבזק לאחיותיהן בחו"ל. לא אחת אטעה ואקרא לככר על שמה הקודם ואדמה לראות בתים שכבר אינם, אשב בגינה צדדית ואחשב לאחור אם כבר פגשתי אותה בעבר בלבוש שונה, בטיולי בחו"ל פגשתי הרבה צעירים שמעפעפים בערגה לשמע שמה של תל אביב, עובדה משמחת מאוד. ואני - לא אחת אשוב אליה מצויידת בעיניי תיירת ובמצלמה.
לקריאה נוספת:
